רייצ'ל וייצמן מצלמת נשים כהות עור

במסגרת מסעה בעולם הגיעה האמנית רייצ'ל וייצמן לאי רובאל באוקיינוס השקט. כשהגיעה, היא וחבריה המטיילים עמדו משתאים מול המחזה שנגלה לעיניהם: מעל האי היתמר עשן של הר געש עם לבה מתפרצת. נשות האי המפויחות המשיכו להתנהל כהרגלן, אך כשהלבה החלה משתוללת, הן נמלטו עם ילדיהן במהירות שיא. בינתיים, יש להן חיים שלמים לנהל, ילדים לגדל והכל באמצעות המטבע המקומי - צדפים. 

ביקור בכפר נוסף, וילה ונתו, היה מטלטל לא פחות: "באי הזה ניהלו חיים קניבלים עד לפני כמה שנים. עדיין מוכרים שם בדוכנים כלים לביתור בני אדם", מספרת ויצמן. "כשהגענו לשם הזמינו אותנו להשתתף בטקס שחיטת סוס לכבוד החג. הסתכלתי על הנשים שיושבות על הרצפה ומקלפות תפוחי אדמה, וחשבתי כמה הן יפות". וייצמן , כהרגלה, שלפה מיד את המצלמה שלה. "הן שמחו להצטלם", היא משחזרת. "לא היה אפילו צריך לבקש זאת מהן. הן עשו פוזות והתמסרו למצלמה". כך , במשך חצי שנה, עברה ויצמן מכפר לכפר, מאי לאי, ותיעדה את הנשים כהות העור שפגשה במסעה. 

דיוקנותיהן של הנשים האלו, לצד נשים כהות עור שפגשה בארץ, התגלגלו אל תערוכת היחיד BLACK MAGIC שנפתחה לאחרונה בהיכל התרבות בראשון לציון (אוצר: אבינועם כהן, נעילה: 30 בינואר 2012). 

"לא הרבה עושים תערוכות על נשים בשוליים", מסבירה וייצמן, גרושה ואם לארבעה. "זה שילוב מפחיד: אישה ושחור. ההיסטוריה מראה שנשים שחורות תמיד נדחקות לפינות שכוחות. הן נתפסות כמובנות מאליהן והן חסרות השפעה. כאן אני מעלה אותן. אמנם יש שינוי במצב, אפשר למצוא בעולם המערבי נשים שחורות בעמדות מפתח, אבל במקומות אחרים בעולם זה רחוק מלהיות ככה". 

וייצמן נולדה ברחובות, להורים שהתפרנסו מחקלאות. לאחר נישואיה היא עברה לנס ציונה, שם נולדו בניה. "עוד בילדותי, שיחקתי ועיצבתי תלבושות לבובות ומשחתי במכחול על פני כל שטח פנוי", היא מספרת. עם סיום לימודיה בבית הספר התיכון, למדה חינוך לגיל הרך והקימה גן ילדים ברחובות. 

כעבור מספר שנים היא חזרה אל האהבה הראשונה שלה - האמנות. את הכשרתה בתחום רכשה אצל אמיר אלקיים ועופר ברזני באילת, במכללת "אבני" בתל אביב ובקאמרה אובסקורה. ב-2005 יזמה וייצמן את פרויקט "פריצת גבולות" - הציור הארוך ביותר בעולם. היא קנתה בד ציור והחלה לחפש שותפים לדרך. היא הגיעה לאמנים ערבים, נסעה לירדן ולמצרים, גייסה את עיריית אילת למשימה ובתום שמונה חודשי עבודה אינטנסיביים, יצרה יחד עם מאות אנשים מכל צידי הגבול את הציור הארוך ביותר בעולם - 3,860 מטרים של בד קנבס במשקל 4.5 טון ו-900 ליטרים של צבע. הציור נפרש לאורך הגבולות. 

 

עד לפני כשנה חיה וייצמן באילת ושם היא התוודעה לנשים הסודניות החיות במחנה. היא העבירה להן שיעורי ציור שבמהלכם היא התיידדה איתן, שמעה על תלאותיהן, ובעיקר התפעלה מהן. "הן היו מאוד יפות. התחלתי לצלם ולצייר אותן. שם זה התחיל. בהמשך יצאתי לטיול מסביב לעולם והגעתי לאיים כמו פיג'י, ניו פפה גיניאה. גיליתי נשים שחורות מדהימות וצילמתי אותן בטכניקה מיוחדת. רוב העבודה חוץ מבחירת האובייקט היא הטכניקות המגוונות: צילום וציור, צורה וצבע". 

כשחזרה ארצה מהמסע, עברה וייצמן להתגורר בתל אביב והחליטה להציג את יצירותיה בתערוכה מיוחדת. מתוך אינספור הצילומים היא בחרה כ-40 נשים וציירה אותן מחדש. את הצילומים העבירה לקנבס והחלה במסע: היא קישטה את אותם, נגעה בהם, הוסיפה צבע ותכשיט. מתוך אלו מוצגים בתערוכה כ-20 צילומים. 

לקחת נשים שהקסימו אותך בטבעיות שלהן ויצקת אותן לעולם המערבי. 

"נכון. אמרתי:'נוציא אותן מהסביבה הטבעית ונראה מה הן יכולות להיות'. והנה , זה מה שהן יכולות להיות. אני באה מעולם האופנה. אני זכיינית של קסטרו ושנים רבות הייתה לי חברה לתצוגות אופנה. כאן זה משלב את הכל. כשאת רואה אותן במקומות הטבעיים שלהן, בלויות ומוזנחות, הבחירה לענוד להן תכשיט יפה או להדגיש להן את העין, עושה שינוי גדול מאוד. איך אני מעדיפה אותן בשורה התחתונה? כמו שהן. הן מרגישות נהדר עם עצמן כי הן לא מכירות משהו אחר. זה מה שיש להן, וכך הן חיות". 

אז אולי הן פשוט מאושרות בחייהן? 
"לא ראיתי שם ממש אושר, אלא השלמה עם המצב. זה מה שהן מכירות". 

ובכל זאת, מי אמר שהחיים שלנו טובים יותר? 
"אף אחד לא אמר. אולי זה נכון מבחינה חומרית בסיסית - מזון, לבוש יותר טוב ועוד. יש לנו יותר. אבל הן רגילות למה שיש להן. לזה הן נולדו. יש בזה משהו. אולי היינו יותר שמחים אם היו לנו צדפים. מה שבטוח, החיים שלהן פשוטים יותר". 

איך הגיבו המצולמות הסודניות לעבודות שלך ולשינוי שהעברת אותן? 
"הן צחקו. זה נראה להן דמיוני לגמרי". 

קרדיט: כרמית ספיר-ויץ nrg.co.il