נחנך מחדש אתר "באר המושבה"

היום נפתח מחדש אתר "באר המושבה", מרכז תיירותי, המהווה חלק ממוזיאון ראשון-לציון, ובו מיצג אור-קולי ייחודי, ותצוגת כלים ואביזרים אותנטיים.

שימור בית הבאר הינו חלק מתכנית שימור נרחבת שיזם ראש העירייה, דב צור, לשימור אתרים היסטוריים של העיר, שחלק גדול מהם ממוקם במרכז העיר, במרחק הליכה זה מזה וכמכלול הם מהווים את "מרקם מרכז העיר ההיסטורית". התכנית כוללת למעלה מ-100 אתרים ומבנים, החל מתקופת העלייה הראשונה ועד לשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. עבודות השימור כללו את שיחזור המבנה המקורי והכנת מיצג אורקולי חדש וייחודי בהיקף השקעה של כמיליון ₪.

ראש העיר, דב צור, בירך את העוסקים במלאכת השימור והחידוש ואמר: "כיליד ראשון-לציון וכתושב העיר חשובה לי מאוד שמירת המסורת והרוח שאפיינה את ראשון-לציון של פעם. לשמחתי נותרו עדיין על תילם מספר אתרים בעיר ששימורם יאפשר לנו להעביר לדורות הבאים משהו מהאווירה שהייתה בראשון-לציון בימיה הראשונים.. לכן פעלנו במהירות רבה לאשר את תוכנית השימור, ובכוונתנו אף להשקיע סכומים ניכרים ברכישת חלק מהמבנים שאינם בבעלות העירייה".

מנהל מוזיאון ראשון לציון, מר רפי גלנטה, מתאר מתוך מקורות הארכיון את סיפורה של הבאר:הקריאה "מצאנו מים" הייתה ונותרה סמלה של ראשון-לציון. קריאה זו הדהדה בחלל באר המושבה בט"ז אדר א' תרמ"ג, 23 בפברואר 1883, עת נמצאו מים חיים בעומק של 48 מטר.

סיפורה של הבאר הוא סיפור לידתה מחדש של המושבה, שנחקק גם על סימלה של העיר.עם הגעתם של המייסדים לראשון-לציון, בט"ו באב תרמ"ב, 31 ביולי 1882, התברר עם מהרה כי אין בנמצא מים הראויים לשתייה.את המים נאלצו לרכוש מכפר ערבי סמוך – בית-דג'ן, או להביאם ממקווה-ישראל.

חפירתה של הבאר הראשונה, בראש הגבעה, נכשלה עם התמוטטות קירותיה, וחפירת הבאר השנייה, לרגלי הגבעה, נתקלה בקשיים.

יוסף פיינברג, אחד מ-17 המייסדים, אשר על שמו נקראת באר המושבה, נסע לחו"ל במטרה להשיג הלוואה מיהודי הגולה "להציל את קיום ראשון-לציון". פיינברג הצליח להיפגש עם הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד, אשר בפריז, ולקבל ממנו עשרים וחמישה אלף פרנק לצורך סיום חפירת הבאר. בעזרת כספים אלו הוכנס לעבודה מקדח מכני שעזר לביצוע המשימה.

אנשי המושבה והביל"ויים הצעירים חפרו את באר המושבה בידיים ובאתים  "..עד הגיעם לארבעים וששה מטר בעומק ומצאו סלע, ויעבדו..שנים-עשר יום על נקיק הסלע הקשה הזה .. וכל עוביו לא היה יותר משני מטר. ופתאום הרגישו החופרים כי המקדח טובע במצולה !"

מים !!!... אנשים, נשים וטף רצו ובאו מכל פינות המושבה למקום המחוצה להבאר. ובחלל האוויר לא נשמע אחרת כי אם קול חדווה אחת מעורבת בדמעות  של גיל: מים!"

(יודילוביץ ד. דברי ימי ראשון-לציון, עמ' 58(.

שאיבת המים מעומק 48 מטר הייתה משימה קשה באותם הימים. לא היו אמצעי שאיבה, פרט לחבל ודלי. תרומת הברון רוטשילד אפשרה רכישת מכונת קיטור. כח הקיטור שנוצר ע"י פחם אבן הניע את משאבת הבאר. מאוחר יותר הוחלף במוטור אשר כונה "גזזן" שהונע ע"י נפט, לאחר-מכן על ידי סיבובי מנואלה.

הנעת בארות בכוח חשמל של מפעל רוטנברג החלה בשנת 1927, עם הקמת תחנת החשמל במושבה. עם השנים גדלה המושבה, נחפרו בארות נוספים והופסקה השאיבה מבאר זו.

בשנת 1945 חודשה השאיבה והופסקה סופית ב-1977.