מחשבות על מצעד הגאווה

ניר שועלי צפה מהצד במצעד הגאווה הראשל"צי הראשון. כששמע בחור צעיר חובש כיפה אומר ש"בירדן, סוריה ולבנון זה לא היה קורה", היה לו ברור שהוא תומך במצעד

 "בירדן, בסוריה ובלבנון לא היית רואה דבר כזה", אמר בחור צעיר חובש כיפה אל מול מצעד הגאווה הראשון של ראשון לציון, ערב חג השבועות. ואז החלטנו סופית שאנחנו תומכים.
 
איזה עולם מוזר. פעם תמיד רצינו לנצח במלחמות את ירדן, סוריה, לבנון ושאר שכנותינו ה"ידידותיות". אחר כך רצינו לעשות איתן שלום. לפחות רובנו. אז עכשיו, אנחנו תוהים, האם הגיע השלב הבא, שהוא לגרום למדינת ישראל להיות דומה לסוריה, לבנון, ירדן ושאר ה"דמוקרטיות"?

טוב, קודם כל, למי ששכח, מצעד הגאווה הוא מעין הפגנה של הקהילה ההומו-לסבית, וזו הייתה הפעם הראשונה בה הוא מגיע לעיר היין. מודה שחשתי אדישות כלפי הדברים האלה, כי כשזה קרה בתל אביב, התמונות שריצדו על מסך הטלוויזיה היו של מעין קרנבל ריקודים ומופעי דראג דו-מיניים. אז מה חשוב בזה?

אלא שבשנה שעברה, מישהו המשתייך אל האנשים שרוצים שנהיה דומים לסוריה, לבנון וירדן, ביצע פיגוע טרור במועדון הומו-לסבי, רצח ופצע צעירים, שגם כך סובלים מבעיות קשות בחברה הישראלית, חוקתית וחברתית.

ואכן, ההפגנה בראשון, שהייתה פשוט צעדה נטולת הו-הא וזיקוקים, אלא מלווה בשלטים וקריאות מחאה, הסתיימה בעצרת בגן המושבה עם נאומים ענייניים, זועקים. למשל, לוחם בגולני שנאלץ לעזוב את היחידה לאחר שהתגלו נטיותיו, כדבריו.

אז נכון שלפעמים ההומואים מצטיירים בתקשורת כנהנתנים תל אביביים חובבי אירוויזיון ותענוגות בשרים זמניים, במיוחד בעקבות מצעדי הגאווה הקרנבליים. אבל מאחורי הנוצות הצבעוניות מסתתרים סיפורים קשים, כואבים.

מצעד הגאווה, כך הבנתי מפי כמה מהם, נועד גם להוציא מהאנשים הצופים מהצד את דעותיהם הקדומות, דווקא כדי שיגידו "מה הם רוצים ההומואים האלה?".

הרבי מגיע בדואר רשום

האנשים במצעד ועל הבמה גרמו לחשוב שמדובר במעין כת. הם שונים מהאנשים הרגילים, גם אם קשה לשים את האצבע בדיוק ולומר במה. אבל זו לא הכת היחידה המצויה בתוכנו. ממש כמה שעות לפני האירוע, כתתנו רגלינו זו הפעם השנייה ברציפות אל סניף הדואר כדי לקחת חבילה בדואר רשום. ספר? מתנה? דוח תנועה? תשכחו מזה. פעמיים, ולאחר ששמו לנו בתיבת הדואר לא אחת, ספר מיסיונרי של חב"ד. בדואר רשום, כן.

אין לנו, חלילה, טענות לרבי מלובאביץ'. הוא היה רב גדול ואיש מיוחד. מנהיג של קהילה וזרם. אדם שהפך את החסידות לתנועה ענקית אחרי השואה. הרבי הדגול לא הכריז על עצמו כמשיח. אלה הם חסידיו, המנותקים מהמציאות, ומנסים, בטוב, לפתות אותנו להיות מאמיניו.

מגרים את ילדינו באמצעות חגיגות ומתנות, ממלאים אותנו בסטיקרים וחוברות מיסיונריות. והעיקר, בעשרים השנה האחרונות, משדלים אותנו לשמור על השטחים שלא הם כבשו ולא הם שומרים עליהם. הכל קדוש אצלם והמשיח כבר הגיע. עובדה, זה הגיע דואר רשום.

אתם יודעים מה? מילא. אפשר לקבל במדינה ליברלית כל מיני כאלה, אבל בואו נעשה עסקה. תנו לכולם להרגיש טוב. תנו חופש והזדמנות שווה. ואחרי הכל, הומואים ולסביות יש גם במגזר החרדי, רק אבוי למי שמגלה את נטייתו שם. גאווה, זו לא המילה המתאימה לתאר.

ניר שועלי "זמן ראשון" מעריב