עוברים למזון בריאות

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני כבר שנים מנסה לעבור למזון בריאות. הניסיון הזה נמשך כל-כך הרבה זמן, כי בכלל לא פשוט לחולת מונוסודיום כמוני, שהורגלה למזון מזוקק ומעובד, להתגבר על ההתמכרות.

"מולסה" להמתקה טבעית, (נכון שזה לא טעים, אז מה?) זרעי פשתן טחונים לחיזוק הזיכרון (בטוח שאין לי כזה בבית?) חבילת טופו לגיל המעבר (נכון שזה עוד רחוק, אבל למה לחכות?), אבקת מרק נטולת מונוסודיום (וטעם), שלל אגוזים וזרעונים מכל הסוגים (טעים מאד ומסוכן לפיגורה), "מיסו" (אני מוכרחה פעם אחת לנסות את ה"מרק" היפני הזה), חלבה אורגנית (המוכרת הבטיחה שזה משהו!) ובורגול מלא, קרקר מלא, אורז מלא, לחם מלא ומה לא? מה שבטוח, שאני הולכת להוציא כאן מלא מלא כסף...

אני חוזרת עמוסה לעייפה עם שלל מוצרי הטבע ופורקת אותם בחדווה. בינתיים הבטן שלי כבר מקרקרת ואני מוכרחה לאכול משהו. לעמוד ולחתוך ירקות אין לי זמן וכוח, כך שאני מתפשרת על משולש הפיצה משלשום (מזל שהקפאתי) ו"בפעם האחרונה בהחלט" מפעילה את המיקרו! (קראתי שהמיקרו משנה את המבנה המולקולרי של המזון והשתכנעתי).

מששבו אלי כוחותיי, אני מסוגלת לעמוד ולעמול על "סעודת בריאות עשירה ומגוונת" לצאצאי החביבים. (אני כבר מקולקלת. אבל אותם ניתן עדיין להציל!) אני מבשלת את האורז המלא בתוספת פולי חמצה (חומוס בלעז), עם מעט מאד מלח-ים, להדגשת הארומה הטבעית ומוסיפה לתבשיל הלז קוביות טופו ששרו דקות מספר ברוטב סויה משובח. "אח, אני מהרהרת לעצמי בהנאה, איזה ארוחה מזינה, חבל שכבר שבעתי".

הצלצול בדלת מבשר על שובם של ילדי. אני מכבה את האש וניגשת לפתוח את הדלת. פני מחווירות, כשאני רואה את בתי אוחזת בשקית מלאה בחצייה, בחטיף אדום (E-124) ופניה קורנות מאושר: "אימא, להודיה הייתה יומולדת וחילקו במבה אדומה!" אני חוטפת את השאריות המסוכנות ומובילה אותה אל המטבח, תוך הבטחה חגיגית להעניק לה צ'ופר בריא בסוף הסעודה. "אוי לא" היא אומרת, כשיותר משמץ דאגה נשמע בקולה. " הכנת לנו ארוחת בריאות היום?!" אני מתעלמת מהטון הלא מתלהב בעליל ועונה: "כן מתוקה. תראי איזה טעים יהיה לכם, וגם בריא. אתם תהיו חזקים ובריאים!"

אני מושיבה אותם אל השולחן ומגישה בגאווה את הצלחת, עם המזון העשיר והמגוון: "גם סיבים תזונתיים, גם חלבון מלא והרבה מאד מינרלים". "לא רוצה מינרלים!" נתנאל מוחה בקול "למה שלא תעשי לנו נקניקיות עם צ'יפס וקטשופ כמו בכל יום?" ("אוי וי, זה מה שאני נותנת להם לאכול?!) "לא בא בחשבון!" אני מזדעקת ופני מאדימות, "אתם תאכלו את זה ויהי מה!" הצאן שלי, מורגלים כבר ב"התקפי הבריאות" התקופתיים של אימא שלהם, מעדיפים לשתוק ולא נוגעים במאום. הדקות נוקפות והם עדיין בשלהם. שביתת רעב?! בזה המצפון הפולני שלי לא מסוגל לעמוד. ("שהילדים שלי יישארו מורעבים?!") "טוב", אני נשברת, מוציאה נקניקיות ולחמניות מהמקפיא, מפשירה במיקרו ("בפעם האחרונה בהחלט!") ומטגנת בשמן. עוד רגע והם טובלים את הנקניקייה המשומנת בקטשופ חביב נפשם ולועסים את הלחמנייה לתיאבון.

"נו", אני חושבת לעצמי "העיקר שהם אוכלים משהו" ובזאת אני אוספת את "מלאכת המחשבת", עליה עמלתי ומכניסה למקפיא, לצד "מלאכות מחשבת" נוספות, שזכו בגורל דומה. מהייאוש אני מרגישה מעט שפופה ומרוקנת, מה שמזמין פיצוי מתוק. "חלבה אורגנית? לא. ממש לא. אולי מחר. עכשיו רק שוקולד יעשה את העבודה!" ואני ניגשת בלאות למקרר ומוציאה משם חפיסת פרה. "ילדים, מישהו רוצה שוקולד?" אני שואלת, "שוקולד אמיתי?" הם מבררים בחשדנות, "לא מחרובים?" "לא." אני עונה מובסת ומחלקת את הקוביות, וכולנו לועסים בהנאה ובשקיקה את תערובת הקקאו, הקפאין והשומן הצמחי המתחלב.


לבריאות
נכתב על ידי יערה הולצמן   
 

מקור המאמר: