"אחי החייל התאבד בגלל שהציקו לו כי הוא שחור"

"בצבא אמרו שיהיה בסדר": ביום שלישי, בשבוע שעבר, נשמעה מחדרו של אבבאו טארקן, 20, מאבטח מתקנים שהוצב בבסיס בדרום, ירייה אחת. החיילים שרצו למקום מצאו אותו מתבוסס בדמו. לא היה ניתן להציל את חייו.
 
כמה ימים לאחר מכן, אחיו התאום, נגאסר, יושב בחדרם הקטן בבית אמם, ברחוב מורדי הגטאות בראשל"צ, מחבק את תמונת אחיו, מלטף את פניו ושר לו בקול שקט שיר פרידה באמהרית. נגאסר, שמשרת כלוחם בגדוד 890 בצנחנים, מייסר את עצמו על שלא הבין מדבריו של אחיו האהוב את גודל סערת הנפש שהיה שרוי בה באותו יום גורלי, שלא ראה את הכתובת שהייתה על הקיר.
 
"התגייסנו ביחד, רצינו לשרת את המדינה שלנו, לתת לה כל מה שאנחנו יכולים", מספר נגאסר. "אני התקבלתי לצנחנים ואבבאו ביקש גולני כעדיפות ראשונה, שנייה ושלישית. הוא לא ראה אפשרות בה הוא משרת כג'ובניק בצבא, רצה להיות קרבי. אלא שלא נתנו לו והוא נקלע למצוקה נפשית. בסופו של דבר, הוא התגלגל ליחידה לאבטחת מתקנים.
 
"בשבועיים הראשונים, היה לו טוב שם. כבר ראיתי שיפור במצב הרוח שלו, אבל אז הוא הסתכסך עם אחד החיילים ביחידה והחיים שלו הפכו לסיוט. הוא היה מספר לי בטלפון שהחייל מציק לו כי הוא שחור, ושהוא לא יודע לדבר עברית כמו שצריך. דיברתי עם גורמים בצבא מספר פעמים בטלפון. אבבאו הפך להיות מפוחד, ולחוץ".
 
מה אמרת להם?

"ביקשתי שיטפלו בחייל שמציק לאחי, ביקשתי שישלחו אותו לקב"ן כמו שהוא ביקש בכמה הזדמנויות, אבל שום דבר. תמיד אמרו לי ש'יהיה בסדר' ולא עשו עם זה כלום. כשאבבאו יצא לחופשות, היה לו קשה מאוד לחזור לבסיס. הוא לא יכול היה להתמודד עם החייל שהתעלל בו, הוא לא ידע להביע במילים את הסבל שהוא עובר.
 
יש מי שדואג לכם עכשיו?

"אמרו לנו שקצין העיר דואג לנו בשבעה ושאחרי זה נעבור לטיפול של אגף נפגעים. אבל בינתיים, אין אף אחד שמסביר לנו מה באמת קרה".

חוץ מקצין העיר, היה מישהו שפנה אליכם, הציעו עזרה?

"אף אחד לא פנה. נשארנו לבד עם הכאב ואנחנו לא יודעים איך אנחנו מתמודדים איתו".
 
בסלון דירתם הדלה, יושבים מספר חברים ומכרים בני הקהילה שהגיעו מנתניה כדי לנחם את האם האבלה, שדמעותיה אינן יובשות. המצוקה הקשה הפרידה בין חברי הקהילה המאוחדת ומחיר הנסיעה בתחבורה הציבורית מקשה עליהם את השמירה על הקשר. עוד מעט, בתום ימי האבל, היא תחזור לבדידותה, כשרק ילדיה לצידה.
 
בן הדוד מתי מסגינאו, קורא שוב ושוב את ההודעה ששלח לו אבבאו דקות לפני שנהרג. "תשמור על עצמך", ביקש בהודעתו האחרונה. הוא עובר על התמונות של השבת האחרונה שבילו יחד, תמונות מתוך ימים אחרים. "אנחנו היינו יותר מאחים", מבכה מתי את חברו הטוב. "אין דבר שהוא לא היה מספר לי, גם דברים שלא היה יכול לספר לאחים שלו".
 
מסגינאו עצמו מספר על המצוקה הגדולה, על השנאה שמלווה אותם מהרגע שהגיעו לארץ, על ההתנכלויות וההשפלות שעבר חברו הטוב ועל הנחמה שהיה מציע לו בשעות שהיו מבלים ביחד, רוקמים חלומות על זמנים אחרים, על ימי הבילויים אחרי שישתחרר מהצבא. כעת הוא מסתכל במאות התמונות שצילם את חברו הטוב, אהוב נפשו והמילים מתקשות לצאת.
 
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בחקירת מצ"ח, עם סיומה יועברו ממצאיה לבחינת הפרקליטות הצבאית".
 
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות ראשון"

קרדיט: עמיקם שוסברגר mynet