27.09.11 / 00:12
תחת איומים של המאפיה הסינית, עם מאבקי כוחות בינם לפועלים הערבים, חיים במערב ראשון לציון מאות פועלים סינים.
קרוב ל-80 אחוז מדיירי המתחם הגיעו מסין הרחוקה. עשירית יוצאי מדינות אפריקה השונות, והשאר - פועלים בודדים ממדינות אחרות וערבים, חלקם שוהים באופן בלתי חוקי.
אבל אסור לתת לחדר המנוחה המרווח בו פזורים משחקי דמקה סינית להטעות אף אחד. מתחת לפני השטח שורר מתח אדיר, לעיתים אפילו איבה של ממש, וגם פחד. הרבה פחד.
יצאנו לבקר במקום שבו אנשים מחפשים את השגרה. הם לא רוצים ים, גם לא נופש בצימר. רק לעבוד כמה שיותר, לנוח כשאפשר ולשלוח כסף למשפחות שנותרו בבית. לא קשה להבחין במבטים מלאי החשש של החבר'ה הסינים כשהם נתקלים באדם אותו מעולם לא פגשו, חמוש בתיק ומצלמה. כנראה שבמציאות החיים שלהם, כל דבר שאינו שגרתי הוא בהכרח עניין לפחד ממנו.
"שלם – או היפרד מבתך"
הסינים, המועסקים בכל אותן עבודות כפיים מהן הישראלים מעדיפים להתרחק, באו לכאן, מרחק אלפי קילומטרים מביתם, ממשפחתם, בגלל סיבה אחת - כסף. רובם ככולם הגיעו מכפרים קטנים המרוחקים מהערים הגדולות כמו בייג'ינג, שנחאי וטיינג'ין (שהיא, אגב, עיר תאומה של ראשל"צ). הם השאירו את משפחתם בבתי צריף רעועים, עם שכר עלוב של 120-80 דולר בחודש שמגיע בעיקר מדיג וחקלאות, ובלבם חששות כבדים שמא לא יראו עוד את יקיריהם.
בהחלטה להגיע לארץ הקודש ולעבוד בעבודות פיסיות קשות מעורבים גם ברוני פשע סינים, שעבורם רצח הוא עניין שבשגרה. בארץ קוראים לזה "פרוטקשן", הסינים קוראים לזה "דמי עבודה".
הרעיון פשוט: הפועל הסיני מחויב להעביר אחוז משכרו לגורמים המפוקפקים, אשר בדומה למקבילים הישראלים, המשטרה הסינית לא מצליחה להתמודד עימם בשל החשש של הנסחטים להתלונן. מדובר לרוב בסכומים בין 100 ל~300 דולר מדי חודש, אשר תמורתם מובטח שלומן של המשפחות שנותרו הרחק מאחור.
מסתבר שלא רק שאף פועל סיני לא רוצה להתעסק איתם, אף אחד גם לא ממש רוצה לדבר עליהם. החיוכים והבדיחות מתחלפים מהר מאוד בארשת פנים רצינית כשאני מזכיר את העניין. "אני מתנצל", אומר סי לונג, שחבריו מכנים אותו בהומור "האינטליגנטי", בזכות העובדה כי הוא דובר אנגלית. "אני מוכן לשוחח איתך על הכל, רק לא על זה".
שרה טל, מומחית לחקר התרבות הסינית, מספרת שהתופעה ידועה ומוכרת: "המאפיה הסינית היא שלוש רמות מעל עולם הפשע שאנחנו מכירים מישראל. שם נרצחים אנשים ברחוב, ואף עד ראיה לא יעז לספר למשטרה. ההערכות הן שבין חמישית לרבע מהפועלים הסינים בישראל סובלים מהתופעה, ואי אפשר לעצור את זה".
מכירה מקרים ספציפיים מהסוג הזה?
"בוודאי. לפני מספר חודשים פנה אליי פועל סיני ותיק ומוערך מאזור המרכז, שטען שקיבל מסרים לפיהם אם לא יעביר סכום של מאה דולר בחודש לחשבון בנק בסין, הבת שלו בסכנה. הוא לא הפסיק לבכות כשהוא סיפר לי על כך, אך לצערי כל ניסיונות השכנוע שלנו שייגש למשטרה, שתוכל לעלות על זהות המאיים באמצעות פרטי הבנק, עלו בתוהו. החשש לשלום בתו היה גדול יותר".
בעוד הישראלי הממוצע נוהג מעת לעת לחמוק מימי עבודה באמתלות כאלה ואחרות, אצל הסינים המצב שונה. הם לא הגיעו לארץ כדי לשחק או להעביר את הזמן, והלחץ לקבל כמה שיותר עבודות מהקבלים הישראלים, מעביר אותם לעיתים על דעתם.
הדרך אל יציקת יסודות, צביעת בית או החלפת האמבטיה עוברת דרך אחד מעשרות הקבלנים המפעילים את הפועלים ברחבי העיר והסביבה. "במהלך הזמן, אנחנו קולטים מי מהם חרוץ ועובד טוב יותר ומהר יותר, ואת מי מעניינים בעיקר האוכל והמנוחה", אומר לנו אחד הקבלנים. "בסך הכל, רובם עובדים מצוין, באיכות שנדיר לפגוש אצל עובדים ישראלים".
יש העדפה לסינים על פני אפריקאים, או ערבים?
"מבחינתנו לא. כל מי שטוב יזכה ליותר עבודה. אבל לפעמים הלקוחות עצמם מבקשים פועלים מסוימים, לא נראה לי שזה בגלל העניין של הגזע, אלא כי באמת הסינים נחשבים טובים יותר, ממושמעים יותר ומנומסים יותר".
היו לכם מקרים של בעיות עם לקוחות?
"ברור שמדי פעם יש בעיות, אבל בסך הכל זה נדיר. כולם פה חוששים למקום העבודה שלהם ולכן באים, עושים את העבודה וחוזרים למתחם. לפעמים יש קצת התנגשויות של תרבויות שונות, כמו שאומרים, אבל אנחנו מנסים לפתור את זה מהר".
אבל חבריו של סי לונג מטשטשים מעט את התמונה האוטופית שהקבלן מנסה לצייר. "יש פה מלחמות על כל ג'וב. כשזה מלחמה בין שניים מאותה מדינה, זה עוד נגמר בחיוכים. אבל כשזה עם החבר'ה האחרים, זה נגמר במקרה הטוב בצעקות, ובמקרה הרע במשטרה".
מה הכוונה משטרה?
"אף אחד לא באמת יודע כאן למי יש את כל המסמכים הדרושים לשהייה ועבודה. אז אם מישהו מצליח להרגיז את השני, הוא יצלצל למשטרה לספר שיש כאן עובד לא חוקי ושיבואו לבדוק".
זה שווה את זה? הבלגן, העבודה הקשה, השכר. אתם אוהבים להיות פה?
"אוהבים זו מילה חזקה. אבל פה אנחנו מקרבים אותנו ואת המשפחות שלנו אל ה'זי~יו', החופש".
מעשה בחתול מפוטם
אנחנו נכנסים לשערי המתחם האדיר בשעת אחר הצהריים. מאות הקרוואנים הלבנים מיותמים מאדם, לפחות עד השעה 17.00, כשתנועת הפועלים חזרה מעוד יום עבודה תחל. בינתיים נמצאים פה רק אלו שלא מצאו עבודה להיום. החרוצים שבהם יוצאים לשפת הכביש המוביל מנווה דקלים לפרס נובל. אולי מישהו יבוא לאסוף אותם לעבודה מזדמנת. המיואשים נחים במתחם. לא נורא, גם ככה ממש חם היום.
ב"חדר הזולה" שוכב ג'יימס מדרום אפריקה. "למה אתה לא מדליק את המאוורר?", אני שואל. הוא מחייך. "30 מעלות זה כמו חורף בשבילי", הוא עונה. "בקייפטאון אנשים הולכים עם סוודר במזג האוויר הזה". בחדר ישנה טלוויזיה קטנה, משחק דמקה סינית ושלטים של פלייסטיישן ישן. "אני האלוף הבלתי מעורער של פיפ"א 2010", הוא אומר בגאווה.
שיוט קצר בין שדרות הקרוואנים מגלה שבעיית חנייה אין פה. אולי בגלל שמלבד רכב יוקרתי אחד של הבעלים, כל השאר זה אופניים. מאות זוגות אופניים - לא מאלו שצריך למשכן את הרכב בשביל לרכוש אותם - נשענים על דפנות הבתים. מרבית הזוגות קטנים, נראים כאילו נלקחו מילדים ברחוב. ביניהם זוג אחד גדול, מסיבי. "זה בטוח לא שייך לאחד הסינים", מכריז ג'יימס.
בהמשך עוד ניתקל בהאנגר ענק, אותו הפכו דיירי המתחם לשטח תפילה מאולתר, שם ניצבים כסאות דהויים ועשרות מקררים ישנים שאלוהים יודע מה הם עושים שם. המקלחות מזכירות את אלו של בסיסי צה"ל בשנות ה~70'. הליכה יחפה עלולה להסתיים באשפוז בבית חולים.
ב"מטבח" כיריים ענקיים עליהם ניתן לשים 30 סירים במקביל. "אחרי שאני אעזוב את המקום הזה, לא אגע יותר באורז ועוף מוקפץ עד סוף חיי", אומר ג'יימס בחצי חיוך. "הסינים אחראים על הבישול והכביסה, אנחנו על כל השאר".
רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום, עוד הספקנו להציץ לתוך משחטה מאולתרת. לא לבעלי לב חלש. רק "השמן" – השם שהדביקו הדיירים לחתול האפור שמסתובב בין רגליהם – נראה מבסוט מהחיים. בעוד שעה כולם יחזרו מהעבודה והוא יזכה למנת האורז והעוף היומית שלו.
קרדיט טל טננבוים nrg.co.il
