הפוליטיקאים ישנים ועתידה של מדינת ישראל מדאיג מאוד

בעוד 10 שנים אוכלוסיית ישראל תמנה כ-12 מיליון איש, וב–2050 יחיו כאן 36 מיליון בני אדם. 

אם נקח בחשבון ששטח מדינת ישראל הוא 22 אלף קמ"ר, עם חקלאות של 20% ויער של 75%. (כלומר - 1,100 קמ"ר בלבד מוקצים לתושבים) נגיע למצב שבשנת 2040 הצפיפות בישראל תהיה יותר מאשר בהודו.

אין מדינה בעולם שהתמודדה לאורך שנים עם גידול אוכלוסייה כה משמעותי כמו בישראל. אפשר לשפר כבישים, דיור ותחבורה — אבל אנחנו כל הזמן רצים אחרי גידול אוכלוסייה.

האוכלוסייה בישראל צומחת מדי שנה בכ–2%. הילודה בישראל היא מהגבוהות בעולם והגבוה בעולם המערבי ואורך החיים רק עולה ועולה.

המשמעות היא שבכל שנה יש להגדיל באותו יחס את מספר הדירות, מיטות בתי החולים, הכיתות בבתי הספר, התשתיות הלאומיות והתחבורה הציבורית, כדי לתת מענה לגידול או לפחות לשמור על רמת החיים הנוכחית.... הבעיה היא שבפועל זה לא קורה, המדינה רחוקה מלהדביק את קצב הגידול של האוכלוסייה בקצב הפיתוח והתחזיות לעוד מספר שנים מדאיגות עד מפחידות .

פקקי התנועה בישראל רק הולכים ונהיים יותר ויותר בלתי נסבלים, הצפיפות בכיתות גוברת – בניגוד מוחלט להבנה שיש צורך להקטין את הכיתות , מחירי הדירות עולים ועולים ולא מצליחים להציף את שוק הדירות כדי להכניס את המחירים לשפיות ולהגיון כלכלי – מה שפוגע קשות בזוגות הצעירים המשועבדים למשכנתא ולאלו שלא יכולים לרכוש דירה, מתקשים למצוא דירות בשכירות.

כך גם התורים לרופאים מומחים או טיפולים כמו בדיקת MRI קלינאי תקשורת ועוד, רק הולכים ומתארכים  והאוכלוסייה ממשיכה לגדול והקצב עדין לא מודבק מה שאומר שהרע עוד לפנינו, אם לא יעשה משהו דרמטי וקיצוני על ידי הממשלה.

לכאורה יש מקום במדינה לאן להתפתח, אך יש לקחת בחשבון שכרבע משטחי המדינה מוגנים מפני פגיעה בערכי הטבע — מספר גבוה גם בהשוואה בינלאומית.

מומחים צופים שבתוך עשור תהיה ישראל המדינה הצפופה ביותר ב–OECD. שמדינת ישראל צועדת בדרך הבטוחה ממדינה מפותחת מבחינת רמת החיים למדינת עולם שלישי מבחינת הצפיפות.

יש לקחת בחשבון שתוחלת החיים הולכת גדלה ויש מדברים על כך שהדור הבא כבר יחיה ברובו מעל גיל 100.
מכאן שאם בשנות ה50 חלקו פרסים למשפחות מרובות ילדים ודוד בן גוריון יצא מגדרו לעודד ילודה הוא אף אמר בזמנו שמי שלא עושה יותר מארבעה ילדים הוא בוגד ובהמשך העשורים הוטמע בנו שילדים זה שמחה, נמצא עוד את עצמנו במצב שממשלת ישראל תחפש דרכים להקטנת הילודה בישראל והמסר של דוד בן גוריון יהיה בדיוק הפוך.

אך זה לא גזרת גורל ניתן עם יצירתיות למצוא פתרונות 50 שנה קדימה, רק שמישהו צריך ליישם אותם.

מדינת ישראל נכשלה בתכנון ארוך טווח ולא הכינה את עצמה לכך שישראל היא מדינה שאוהבת משפחות גדולות הרבה יותר מאשר בכל שאר ארצות המערב.

מדינת ישראל חייבת להתחיל לחשוב כבר היום כמדינה שבה חיים 15 מיליון תושבים ולא רק 10 מיליון וכך להכין את התשתית התחבורתית, את כמות הדירות שיש לבנות ולהכשיר עבורם שטחים אדירים לבנייה, כך להכין את התשתית הרפואית ואת מערכת החינוך.
זה לא קרה בעשור האחרון, זה לא קורה עכשיו.... אולי הממשלה החדשה תתעשת בהמשך.

בבנק ישראל מעריכים כי רק כדי לשמר את המצב הקיים — למשל, לוודא שלא תחול הידרדרות נוספת בעומסים בכבישים — ישראל חייבת להשקיע 1% מהתוצר (בערך 15 מיליארד שקל נוספים) בכל שנה בתשתיות תחבורה. ככל שהיקף האוכלוסייה גדל, כך התשתיות נשחקות מהר יותר ויש צורך להשקיע בהן עוד יותר. וגם זה אפילו לא קורה.

חוקרי בנק ישראל פירסמו ב–2019 את דו"ח הפריון, שבו הוצגה אחת הבעיות העיקריות במשק הישראלי: הגידול הטבעי המהיר של שתי קבוצות אוכלוסייה — העיקרית היא החרדית, ואילו השנייה היא הערבית, שבה דווקא ירד שיעור הפריון בשנים האחרונות.

לטענת כלכלנים בכירים, קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה, בעיקר של קבוצות שלא משתתפות מספיק בשוק העבודה, לצד רמת החינוך הבעייתית, ידרדרו את ישראל לכיוון העולם השלישי.

ככל שמשקלן של אוכלוסיות אלה יגדל, ללא שינוי במידת המעורבות שלהם בשוק העבודה ואיכות הון האנושי שלהן — ישראל תידרדר בנתוני הצמיחה.

הפעולה הראשונה והמידית שבישראל צריכים לעשות -

פתרון שכולם מודעים לו אך לא מצליחים ליישם אותו, הוא תכנון מהיר להתרי בנייה, ממצב של התרים הנמרחים על פני שנתיים ומעלה לאישורים שיתחילו ויסתימו עד מקסימום 3 חודשים. כשזה יתחיל עם אישורים לבנינים רגילים זה יוכל לעבור למתחמי ענק.

מדינת ישראל צריכה לשנות את התפיסה שלה - להבין שישראל זאת לא מדינה, אלא מדינת עיר. הקונספט הזה של מדינת עיר היא פרדיגמה שונה לחלוטין שדורשת תכנון מסוג אחר, מדינת עיר מתוכננת כמו עיר אחת גדולה.

כרגע מתייחסים לישראל כאל מדינה עם שישה מחוזות, אבל בכל מקום בעולם מדינה בגודל של ישראל היא עיר. זה משנה את התכנון לטווח ארוך: למשל, כשנתכנן את התחבורה העתידית במדינת עיר נחשוב  איך יגיע האזרח מאילת לגליל ולא איך הוא יגיע מאשדוד לתל אביב.

 תוכנית ההתנקות מתל אביב

המדינה חייבת להעביר את רוב המשאבים שלה לנגב ולגליל וכמו שדוד בן גוריון עבר לגור בנגב כדוגמה אישית, כך כל משרדי הממשלה וכל המוסדות הממשלתיים  צריכים לתת דוגמה ולעבור דרומה וצפונה לתל אביב ככל האפשר וכך להעביר את בסיס הקריה בתל אביב, את אונברסיטת בר אילן,  ובעקבותיהם כל המערכות הפיננסיות היושבות במרכז על כל מגדלי המשרדים שלהם. כשהם ישבו שם, הם יקבלו מוטיבציית יתר למשוך אחריהם את יצרני התעסוקה שימשכו אחריהם ציבור רחב, שימשוך אחריהם מרכזי מסחר. זה יהיה הרבה זול ויותר מהיר מאשר לנסות שוב ושוב לחברת את תל אביב לפיריפרייה באמצעות תחבורה (ולא בהצלחה רבה) - פשוט להתחיל להתנתק מתל אביב ולהיות תלויים בה פחות ופחות. תל אביב לא יכולה ולא תוכל להחזיק את כל המדינה.

ביהודה ושומרון צריך להחליט להקים 2 ערים גדולות חדשות - אחת לציבור היהודי ואחת לציבור הפלסטיני. לא להתעסק בשאלות פוליטיות, פשוט לתכנן להוציא התרים מוכנים לבנייה (לתכנן  ולא להמתין שתהיה הסכמה) ולקבוע עובדות. בסופו של דבר גם הפלסטינים וגם היהודים יהו מרוצים מהסדר זה שיכלול השקעות במפעלי תעסוקה.

הפתרון  לחסרון בקרקע המקובל בעולם המערבי לא מושלם:

הפתרונות שכולם מדברים עליהם אך מבצעים יותר מידי לאט, מתחילים כמובן בבנייה לגובה (כמו בכל הערים הצפופות בעולם)  במבנים של 30 קומות פלוס, אך יש לקחת בחשבון שבנייה זו מייצרת ריכוזי אוכלוסייה גבוהים בתא שטח מצומצם, ולכך יש השלכות על כל תחומי החיים: ברמה התחבורתית (איך מונעים פקקי ענק של המוני רכבים היוצאים מאותו המגדל בעת ובעונה אחת?), ברמה התברואתית (איך משנעים כמויות גבוהות של אשפה?) ברמת איכות החיים (כמה אנשים נפגוש במסדרונות ובכלל, כמה גדולים צריכים להיות החללים המשותפים כדי להכיל מסות של אנשים)?

פתרון זה יצור מצב שקו הרקיע של ישראל צפוי להשתנות ללא היכר: המגדלים חוסמים אור ואוויר, את מראות כיפת השמיים יחליפו יציקות הבטון.  המראות האלה הפכו לחלק כל כך מהותי בדמותן של הערים הגדולות, שאם נתהלך בניו יורק, סן פרנסיסקו או טוקיו.

אפשרות קיצונית יותר היא "מודל טורונטו":

מתחת למרכז הפיננסי של העיר הקנדית משתרעים 30 קילומטר רבועים של חנויות, מרכזים מסחריים ומרכזים עסקיים. מדובר במרכז הכולל למעלה מ-1,200 חנויות, בתי קפה ומרכזי בילוי. העיר התחתית בטורונטו מקושרת לתחנות רכבת, לבתי מלון ולמרכזי הפיננסי שמעליו. כך קל יותר להתמודד עם בעיות הקשורות למזג אוויר, ובדרך זו ניתן לשחרר מקורות קרקע מעל פני אדמה לשימושים אחרים. יתכן ובמטרופולין העירוני הישראלי לא תהיה ברירה אלא ללכת לדרך הזו או לחלופין ליישם את תוכנית ההתנקות מתל אביב.

אפשרות שדורשת תעוזה והיא יחסית קלה לישום בישראל היא בניית איים מלאכותיים, בהם ישוכנו בעיקר תשתיות, לרבות תחנות כוח, נמל תעופה, מכלים לגזים ודלק. 

דרושה יצירתיות

לאורך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל ידענו להפוך את האתגרים שלנו להזדמנות, בעיות ביטחון הובילו אותנו לפתח יכולות וטכנולוגיות מתקדמות, אתגרי המים הובילו אותנו לפתח חקלאות מדברית וידע שנמכרים בכל העולם.

הצורך לחיות במדינה צפופה יכול להוביל אותנו לתכנן ערים שטוב לחיות בהן, לבנות מערכות הסעת המונים משוכללות, לפתח אנרגיות מתחדשות שיספקו לנו אנרגיה זולה ואויר נקי, להקים מרחבי תעסוקה מגוונים שיאפשרו לקרב את העבודה לבית, להצמיח חקלאות חכמה ומקיימת שתספק מזון בריא ובטחון תזונתי, ולפתח מערכות חינוך המתאימות לאתגרי המאה ה21.

האתגרים שמדינת ישראל צפויה להתמודד עימם יהיו  נחלתם של כל מדינות העולם. ישראל, שצפויה להתמודד עם האתגרים הללו מוקדם יותר ממדינות מסוימות, יכולה לשמש מעבדה, בית גידול לפתרונות ורעיונות יצירתיים שיוכלו להוות מודל לחיקוי לעולם כולו.

כל שעלינו לקוות הוא – שהפוליטיקאים שבעשורים האחרונים התרגלו לחשוב ולתכנן לטווח קצר (כמו אורך החיים של הממשלות) יגלו אחריות לאומית ויתחילו לעבוד לטווח ארוך.