07.04.21 / 09:15
חשבתי על זה שזה באמת לא פשוט להיות מוגדר כ"נס מהלך", כי הרבה פעמים יכולים להגדיר אותך רק כ"מזל" או "צירוף מקרים"
כשאת נחשפת לניסים פעם אחרי פעם קשה שלא להודות על זה. יש כאלה שיגידו שזו דרך תמימה וחמודה להישען עליה, על דברים שקורים לך, וגם יכול להיות שהכל מסתמך על צירופי מקרים, אבל לי קשה להסתכל על זה ככה.
השבוע זכיתי לראות נס מדבר עם נס על מיטת השיקום בבית החולים בבאר שבע.
לפני שנה, כשהייתי באחת השבתות אצל ההורים שלי הם אירחו חיילת מהבסיס ליד. מדובר במנהג שמוכר אצלנו ביישוב, החיילים מהבסיס הסמוך ליישוב באים להתפלל בבית הכנסת והתושבים צדים אותם בסוף התפילה ומזמינים אותם להתארח אצלם לארוחת שבת ביתית.
אצלנו בבית כבר עברו הרבה נעליים צבאיות לאורח השנים ובניהן גם הנעליים של אפרת. חיילת בחייל החילוץ והצלה עם עיניים גדולות מלאות בטוהר בצבע דבש, חיוך ממיס ושיער ארוך וגולש עד המותניים. היא הייתה מהחיילות הבודדות וברות המזל שהמדים יושבים עליהן בול ובין הבודדות שלפני שחרור עוד בוערת בה גאוות יחידה ואנרגיה טוטאלית שלא ניתן לכבות.
באותה שבת אמא שלי ארבה לה בעזרת נשים. אנחנו בדיוק חזרנו מהפיליפינים והיא בדיוק חזרה ממבצע לילי. שתיהן קמו להגיד את ברכת "הגומל" ובאותו מעמד מרגש, העיניים שלהן נפגשו ומשם נרקמה חברות מופלאה. אפרת הצטרפה אל המשפחה לארוחת צהרים בשבת אבל נשארה אצלנו בלב עד עכשיו. עד היום היא מדברת עם אמא שלי לפני שבת וגם איתי מתעדכנת מידי פעם. היא סיפרה שברגע שתשתחרר היא רוצה לקנות אוטו וככה תוכל לבוא לבקר אותנו לעיתים קרובות יותר.
והיום הזה אכן הגיע. אפרת השתחררה לפני קצת יותר מחצי שנה. וכן, היא אכן קנתה אוטו. התחילה להגשים את החלומות שלה בזה אחר זה לפי הרשימה המיוחלת, אבל חכמים מאיתנו נהגו להזכיר לנו תמיד שכשאנחנו מתכננים תוכניות... וכן, לצערי קרה הנורא מכל.
אפרת עברה תאונת דרכים קשה שבה היא נמצאת בתהליך שיקום של כבר כמה חודשים טובים. החיוך שלה עדיין לא חזר להתפקד ולהופיע במלואו על פניה היפות, הוא מחכה לחזור יחד עם הרגליים כשיוכלו שוב ללכת. היא רזתה כל כך, חלשה כל כך.. רק רוצה לישון ושיעירו אותה כשהחלום הרע הזה יגמר.
אמא ואני באנו השבוע לבקר אותה, היא הראתה לנו תמונות וסרטונים מהחודש האחרון בבית החולים, בין סרטון לתמונה, היא לא רצתה לדבר יותר מידי על מה ואיך קרו הדברים, זה עוד טרי מידי כדי להוציא את זה החוצה בקול, אז דפדפנו את זה יחד עם התמונות.. אבל אז התחיל הנס השני לדבר, אמא שלי. היא סיפרה לאפרת על הנס שהיא עברה כשהיא הייתה בת 34 ואני הייתי רק בת 4, על איך שנהג משאית העיף אותה כשחצתה את הכביש אחרי משמרת לילה בבלינסון והחברים שלה לעבודה קיבלו אותה במפתיע שוב פעם למשמרת שלהם רק לא כמו שהיא נפרדה מהם, הפעם על מיטת הטיפולים. על איך זה לגדל ארבעה ילדים כשאת בשיקום, כשכל החלומות שלך נעצרים ברגע ואת חייבת לשנות מסלול מחדש.. וישבתי שם בצד, מקשיבה לאמא שלי, הנס הכי גדול שקרה לי בחיים, מסתכלת על הנס החדש שקיבלתי לחיי ומנסה לעודד אותו, כ"נס" אל "נס". נופלות לי דמעות ואני מנסה להחזיק אותם, להיראות חזקה כמעט כמוהן.
חשבתי על זה שזה באמת לא פשוט להיות מוגדר כ"נס מהלך", כי הרבה פעמים יכולים להגדיר אותך רק כ"מזל" או "צירוף מקרים". פשוט וקליל.. אבל החוויה, הטראומה והניסיון הקשה שאותו נס מהלך עבר ישארו איתו לנצח. אולי יהפוך לזהיר יותר, חשדן יותר אבל גם חזק יותר.
שנזכה לראות רק ניסים טובים, רפואה שלמה וחג שמח!
ממני אליכם,
שניה