טלילה צור עברון -תערוכה

מעשה צילום: מטלטל, מכמיר, מנצח ומנציח

התערוכה של טלילה צור-עברון מנערת אותנו מתרדמתנו הדוגמטית. לצופה אין שום אפשרות להישאר אדיש מול התצלומים ומול ההעמדה. באופן תת מודע ומיידי עם ההסתכלות, מתרחשת אצלנו גם פעולת הטענה של משמעות חדשה ונוספת מעבר ליומיומי והמוכר, מעבר לאישי ומעבר לקבוצתי. אסוציאטיבית כולנו חושבים על אותו הדבר. זוהי פעולת האמנות. צילום של צמחי " ציפור גן עדן" שפרחו פעם אשר שמם מרמז על האפשרות שהם כציפורים מקשרות בין אדמה לשמיים, או אולי הפרח כסמל ליופי בגן העדן, במקום שלאחר החיים. לאחר שיבשו הם נשארים \ הופכים ל'ציפורי גן-עדן', חוזרים אל תפקידם המקורי על פי שמם. בהופעתם ובשמם אולי באו לומר שהדברים כולם ובכללם אנחנו בני האדם הם כגלגל סובב, מתקיימים בתודעה ובו בעת בממשות, ונעים בין הממשות לתודעה, נעים וחוזרים.

רולאן בארת במאמרו הידוע 'מחשבות על צילום'  כתב: "בתצלומים טובים- השבח הגדול ביותר שנוכל לומר על אודותיהם הוא ש"התצלום מדבר".שהוא מעורר אותנו במעומעם למחשבה...אמנות הצילום אינה חותרת תחת המקובל כשהיא מפחידה או דוחה, ואפילו מוקיעה, אלא כשהיא הגותית, כשהיא חושבת". כוחה של התערוכה שהיא חושבת ועושה דבר לא רק עם סימניו של האוביקט המצולם בתודעה אלא גם עושה דבר עם מושג הזכרון. הצגתה בגלריה בבית יד לבנים, במקום שבו מונצח הזיכרון מאפשרת לשאול שאלות על זיכרון ועל הנצחה באמצעות האובייקטים שצולמו. בכך היא נטענת בחשיבות נוספת.

התיאורטיקנית סוזן זונטאג כתבה על הצילום  "התצלומים משנים ומגדילים את מושגינו על מה שכדאי להתבונן בו ועל מה שיש לנו זכות להשקיף עליו. התצלומים הם בבחינת דקדוק, ומה שחשוב אף יותר, אתיקה של הראייה.. אותו צימאון, שאינו יודע רויה, של העין המצלמת, משנה את תנאי מאסרנו במערה, שהיא עולמנו. שעה שהם מלמדים אותנו צופן ויזואלי חדש" .

כמשל המערה של אפלטון, אנחנו קשורים זה לזה במערה, ואיננו יכולים לראות אלא את צילם של הדברים, הצילומים של טלילה צור עברון מאפשרים לנו להדהד אל עצמנו ויברציה, קול, העתק אחר של המציאות שלנו ובכך לסגל אל תוכנו מבט רענן ועצוב בו זמנית.

אפי גן \אוצרת

צעקה כלואה בין צלעותיי- טלילה צור- עברון

עבודותיה המאופקות, היפות עד כאב, של טלילה צור- עברון יוצרות דיסוננס בין עדינותם ויופיים של הפרחים לעצב הקשה מנשוא הגלום בהם.
במבעה הרגיש היא יוצרת ניגוד צורב בין הזמן שקפא והזמן שזורם כהרגלו, בין הפרחים שיבשו בשיא פריחתם ובין השדה המוריק והחי. נקודת המבט הנמוכה וחיתוך הפריים המיוחד גורמים לקריאה מחודשת של הסיטואציה, המזכירה זירה של פשע נורא בו מוטלות גופות הפרחים שיבשו, עטופות בשקית אשפה, בלב שדה חי ומלבלב.

במעמדי החמר שיצרה לציפורי גן העדן היבשים, נוצרת תחושה של היאחזות נואשת במראית עין של חיים. גופם של ציפורי גן העדן מהתל בנו, זקיפות קומתם נשמרה ועמידתם מלאת הבעה כרישום בחלל, אך זוהרם הצבעוני, מלא החיים, אבד לעד. פרח האנתוריון מזכיר במרקמו עורה של מומיה לאחר תהליך החניטה, מעלה מחשבות על הצורך האנושי בהנצחה. לשמר צורה מוכרת כעוגן לזיכרון . סדרת עבודות הנייר, "הודעה נמסרה למשפחתו" , מכמירות את הלב באיפוק המצמרר שמסמן את קו השבר שחצה את הזמן בין הלפני לאחרי, בין הפרטי לציבורי. צילומי היונים מפרפרות כלכודות בבית החזה, מטפורה לאותה זעקה כלואה ממנה בלתי אפשרי להשתחרר. התחושה העולה מעבודותיה של טלילה צור- עברון היא של תקיעות וקיפאון לצד זרימה בעל כורחם של החיים, של עבודות מרוקנות לצד עבודות שעולות על גדותיהן.

טלילה צור- עברון למדה צילום במדרשה לאמנות ברמת השרון. יצירותיה הן מבע רגיש למצב קיומי מורכב. היא נוגעת באומץ בפצע שלא יגליד לעולם וביופיין השקט של עבודותיה יוצרת אינטימיות מרגשת עם הצופה.

קרן ויסהוז- אוצרת בית יד לבנים.