הבית של פיסטוק

הוא מצחיק ומרגש אותנו עד דמעות כבר שנים, שיחק באין ספור סרטים והצגות ילדים, כמו "הבית של פיסטוק".

יצאנו לבדוק היכן אותו בית - קבלו את ספי ריבלין ותחנות חייו בראשון לציון.

בכל תוכנית או הצגה שבה לקח חלק השחקן והקומיקאי, ספי ריבלין, הוא הטביע את חותמו בתודעה הלאומית. "ניקוי ראש" "זהו זה" "התזמורת" ועוד רשימה ארוכה של תוכניות קאלט, ביניהן תוכניות ילדים ("הופה היי" ו"בבית של פיסטוק"), כולן היו להצלחה בזכות ההומור המיוחד שלו.

משנת 2003 עד 2010 היה חבר מועצת העיר ראשון לציון, אך פרש בשנה שעברה. בחמש השנים האחרונות היה עסוק בהישרדות על תפקיד חייו: 40 ניתוחים בבית חולים בבוסטון עקב סרטן בגרון, ורשת abc האמריקנית אף הפיקה סרט על התמודדותו ונצחונו את המחלה,

כמו גם בערוץ 10 ("ספי לא מוכן לשתוק"). בספטמבר האחרון חזר ספי ל"הבימה", לשחק בהצגה "גיבורים" עם יוסי פולק ואהרון אלמוג. יצאנו לטיול עם גיבור תרבות וגיבור חיים, בתחנות חייו בראשון לציון.

הבית של יוסף וריסיה

"סבא שלי, יוסף ליבין, היה ראש המושב נחלת יהודה ב-1930 (שהפך לחלק מראשון לציון רק ב-1988), שבו אני, ילדיי וחלק מנכדיי גרים עד היום. סבתא ריסיה היתה הגננת והספרנית הראשונה של המושב, שהיה שעטנז רוסים ותימניים.

הם גרו באוהל כמה שנים, אחר כך בצריף ובסוף בבית פה, ברחוב פינסקר 8, שמהפרדס שלו לקחתי למזכרת שני עצי תפוזים.

"אני מרגיש קצת כמו ביאליק, שתמיד הלך עם ידיים מוצלבות מאחור על ישבנו. כששאלו לפשר הדבר ענה, 'כי בונים בכל חור'. על שמם של סבא וסבתא הוקם רחוב 'יוסף וריסיה ליבין', שבקרוב הרבה יסעו עליו כי יוקמו בו מצד אחד בתים צמודי קרקע ומצד שני, מגדלים של 14 קומות".

הורה מדורה

"בית העם הראשון בארץ הוקם כאן ב-1898, ויש בו שלט עם הקדשה לברון ולברונית רוטשילד. על בימתו נאמו הרצל, ביאליק ונערכו בו אירועי תרבות ורקדו ריקודי עם.

הייתי צועד אל הבית כרבע שעה ברגל, מנחלת יהודה, לא כי היו לי שאיפות להיות רקדן אלא בגלל הבנות היפות.

"צמוד לבית העם היה מגרש טניס ורחוב, לא כמו היום שזו רחבה שהתפתחה ובה בתי קפה, חנויות ובית העירייה. היום בית העם השתמר במבנה העץ המקורי, כחלק מגן המושבה.
 
מים בששון

"כילד, נראה לי גן המושבה עם מגדל המים ושדרת הדקלים במרכז ראשל"צ, כגן הענק בעולם. ממש ה'שאנז אליזה' של ראשון. המזרקות הן תוספת מאוחרת, ונהניתי היום להפריח בהן בועות סבון, ולהיות לרגע כמו אחד מנכדיי, שזהו גילי האמיתי.

 "מים נוזלים מוצאים אותי מהדעת. כמי שגדל בבית עם דונמים של שטחים חקלאיים בחצר, הייתי מקבל חופשות מהצבא כדי לעזור בקטיף. כל צינור מתפוצץ או נזילה מבאר המים במעלה הגבעה של המושב היתה אסון. עד היום אני סוגר ברזים בהדיקות".

ימי תרצה

"ברחוב הרצל 75 היה קולנוע קיצי נטול גג, 'תרצה', ומי שלא רצה לשלם יכול היה לראות את הסרטים מהגגות הסמוכים. מהקולנוע שרד רק הקיר החשוף ומדרגות הספירלה לחדרו של המקרין עם החלון הקטן, ואם הוא היה מנמנם, התרגום שהיה מוקרן בכתב יד בצד היה רץ, והיינו צועקים ומתבדחים.

זה היה קולנוע שהוא שיא הרומנטיקה. כוכבים בשמיים ויונים שמדי פעם מביאות לך מזל על הראש. לא ברור לי עד היום למה הן סמל השלום.

"היה סרט שאני לא זוכר את שמו, ובו שורת אנשים מוזרים סטרו לעצמם על הפנים, וככה הם הפיקו צלילים של מנגינה קצת מזוכיסטית. ריח החומוס שהיה עולה מלמטה, היה מבשל לנו את התיאבון לקנות מנה בפיתה בסוף הסרט, שעלתה גרוש".

אהבה במחתרת

"בתחילת רחוב המייסדים, נמצא הבית עם העמודים והקשתות שבו אבי הסתתר מהבריטים. בזמנו המקום שימש כפנסיון מפואר של משפחת וייס, ובחצר היתה מאפייה גדולה.

"אבי, ליפא ריבלין, היה מפקד בית"ר בראשל"צ, איש אצ"ל. הבריטים חיפשו אותו והוא גר פה תקופה. הוא היה מנגן בסלון בערבים בגיטרה.

כנראה שניגן ממש טוב, כי אמי באה לשמוע וככה נולדתי. עמדתי על כך במסגרת תפקידי בעירייה, שהבית יישמר עם האלמנטים מאז, והוא נמכר כווילה פרטית".

עיר הקולנוע

"היום התקיימה הופעת הבכורה העולמית שלי ב'סינמה סיטי', במערב ראשל"צ (כלומר, הפעם הראשונה שביקרתי כאן). מבחוץ יש תפאורה של דינוזאורים ענקיים, שבזכות נכדי אני יודע שלכולם יש שמות בלתי נגמרים, עם תמיד אותה סיומת, המילה- זאו.

"בכניסה נעמדתי ליד החיילים המצדיעים, כמו שאני עושה בהצגה 'הגיבורים', בימים אלו. ההצגה היא על שלושה זקנים בבית אבות ששירתו במלחמת העולם הראשונה, וכל פעם שהם נזכרים במישהו 'מכוחותיהם' שמת, הם מצדיעים לזכרו.

 "אין ספק שראשל"צ היא סינמה סיטי. בחול המועד פסח יוקם בחוף הים פארק קולנוע ענק בהשראת אולפני הוליווד. חוייה אינטראקטיבית בסדנאות, הצצה מאחורי הקלעים של התעשייה ומגוון מתחמים לפי ז'אנרים, בינהם ז'אנר האקשן והפעלולים, האהוב עלי".

מים בסוף העולם

"ים זה מקום שאני לא הולך אליו, כי סבא שלי כמעט טבע בנהר הוולגה ואבא החדיר בנו היטב את פחדיו. לא למדתי לשחות, ונפלא לי להפשיל מכנסיים עד הברכיים במי ים רדודים. מצד אמא שלי כולם היו ימאים מצטיינים. דוד שלי, מרדכי ליבין, היה מרבי החובלים הראשונים בחברת 'צים'.

הוא הביא לנו לגינה סירה ומשוטים מגומי, סטייל קומנדו שמעולם לא ראתה ים. שטנו בה על הדשא.

"אגב, את הדרך לים בראשל"צ (היום שדרות משה דיין - ג.מ), סללה בשנות ה-60 חנה לוין, שהיתה האישה הראשונה בתפקיד ראש עירייה, בת דודה של אבי. היום אני אוהב לשבת בחוף, לאכול דגים במסעדת 'פיש' ולהסתכל על כמויות של גלשני רוח.

את מחסום חציית הים שבר אבא של אשתי, שמארגן לנו מגה-הפלגות - שייט על אוניות ענק בסגנון 'אכול עד שתמות'. בקריביים, באלסקה ובקרוב בנהרות אירופה".

כל האגמים זורמים לשפד"ן

בחולות, דרומית לסופרלנד בעיר, יוקמו שרשרת אגמים עם קומפלקס בילוי ובתי קולנוע. רעיון נפלא של מיחזור ממתקן הטיהור של השפד"ן. ב"פארק האגמים", שבו יש כרגע אגם אחד שיוצא מהנקיק שצמוד לשפד"ן, השתתפתי בשמונה ישיבות בעירייה (כיועץ התרבות של עיריית ראשל"צ - ג.מ) בגלל שיש בו ציפורים וצמחים שזהו ביתם.

"הירוקים דאגו שאיזה שרקרק מצייץ או שפמנון מלשלש, יעלמו מהשטח, אז שינינו את המתווה. כל מה שאת ואחרים עושים באסלה בתל אביב יהפוך לאגם כחול בראשל"צ, ריאה ירוקה".

קרדיט: גיל מצא,ynet