בדד: זוכרים את זהר ארגוב, 25 שנה אחרי מותו

בעיני רבים, זהר ארגוב נחשב למלך הזמר הים התיכוני. בעיני, לזהר היה תפקיד גדול וחשוב הרבה יותר: באמצעות שיריו וקולו המיוחד, זהר הצליח להביא להכרת המוזיקה הים תיכונית ולהפיכתה לחלק מההוויה הישראלית. זהר ארגוב היה חלק בלתי נפרד מפסקול ילדותי. בכל שנותי כילד וכנער בעיר רחובות נחשפתי למוזיקה מגוונת. סבי וסבתי שעזרו בגידולי נהגו להשמיע לי ולאחיותי מוזיקה ישראלית, ערבית, יוונית ועוד. לצערי, לא זכיתי לראות הופעה של זהר בחייו, אך את הופעותיו המוקלטות אני מכיר ואוהב.

הזיכרון

האחרון הממשי שיש לי מזהר הוא מיום מותו. אמי, אשר עבדה אז בשירות בתי הסוהר, התקשרה אלי וסיפרה לי כי זהר בחר לסיים את חייו. כולנו ישבנו מול הטלוויזיה וצפינו בחדשות בעצב ובמועקה גדולים. בעיקר הייתה לנו תחושת פספוס. השנה, בהופעתי החדשה, אני שר שני שירים של זהר ארגוב כמחווה לזכרו והומאז' לפועלו. את השירים מלוות תמונותיו מהופעות בחייו ואלבומים. התגובות מדהימות, ומאוד מרגש אותי לראות כיצד אחרי כל כך הרבה שנים זהר עדיין חלק בלתי נפרד מחיינו ונותר בלבנו.

מרגול // נערי שובה אליי

זהר היה חבר שלי. כשהתחלתי לשיר במועדונים בתחילת שנות השמונים, הייתי זמרת החימום שלו. כשהוא שר בפעם הראשונה את "הפרח בגני", פשוט נפלתי על הרצפה. עם השיער המרהיב, הגוף החוטי, הגבעולי הזה. זה מה שכבש בו. כשהניח משפט מוזיקלי בפיו, המילים הפכו ברגע להיות שלו. מוחץ ומלא משמעות יפהפייה. הוא היה חבר טוב, שנשא אותי על כפיים. "תזכרו טוב טוב את השם מרגלית צנעני". עד היום אני זוכרת איך אמר לי "אל תהיי דומה לאף אחד. תשירי כמו שמרגול שרה. כמו שאת אוהבת". הוא לא התבייש, גם כשהוא היה בשפל המדרגה, וכוכבי דרך עם "נערי שובה אלי". לא אשכח איך יום אחד הוא לקח אותי ואת הבן שלי במונית לתחנה המרכזית. זהר הוביל אותי לדוכני הקסטות ואמר "תראי מה עשית לי, יא מלעונה".

זהר נולד בשיכון המזרח, בין בית הכנסת של התימנים לבית הכנסת של המרוקאים. בבית ספג מוזיקה תימנית, ברחוב אפפה אותו היוונית. כך נוצר בקולו הגוון המשכנע ההוא, שכלל בתוכו את כל הזרמים הים תיכוניים ביחד. שר כמו יליד מרוקו עם סבא תימני. כל עדה הייתה יכולה להישבע ש"הוא מהתפוצה שלנו".

נכון, לא היה לו קול ערב או פוגע כמו זה של אייל גולן, אבל היה בו משהו כובש. הוא המציא סלסולים ששייכים, עד היום, רק לו. המוואל האנדלוסי-תימני זה סטארט-אפ שרשום על שמו. והמינון, המינון הגאוני. פעם כן, 200 פעם לא. והבחירות שלו. ההחלטות אילו שירים לקחת. למשל "נכון להיום", שכתב לו אבנר גדסי הענק. בשעה שגדסי היה ברוק ובבלוז, זהר כמעט לא נגע בזה. המלנכוליה שלו לא הייתה בכיינית. היה שם דוק של בלוז ועצבת קלה, אבל לא בכי מר ותמרורים.

בימים הגדולים היו לו כמה וכמה הופעות באותו לילה, ולפעמים הוא לא עמד כל כך בהבטחותיו. באחד הלילות הייתי הזמרת בלהקה שהייתה אמורה לשיר על הבמה באירוע עד שזהר יגיע. תוך כדי שירה, אני רואה את בעל השמחה נלחץ. שעה וחצי חלפה, ואין זהר. ההוא כבר נשבע שהוא הורג אותו. ואז הוא הגיע. עם הפמליה הקבועה, זהר נכנס לאולם, עולה לבמה, ובעל השמחה שרק לפני רגע הבטיח לשחוט אותו ולשלוח אותו לאבדון, מתנפל בחיבוקים. "כפרה עליך, זהר".

הוא היה הגיבור האולטימטיבי של כל בן שכונה בארץ הזאת. בלי שהרגיש, הוא כמעט הקים תנועה. כולם היו "זהרים ארגובים". בחור שחום עור, שבא מהשכונה, הזקיף את קומתם של כל בני השכונות שיכלו להגיד "הוא משלנו". ראיתי אותו כשהיה ענק הענקים, אבל גם בשפל המדרגה. כשכבר היה ברור שזה נגמר, וזהר התבוסס בתוך עצמו, הייתי עדה לדברים שאני לא חושבת שאי פעם זמר נתקל בהם. ראיתי זמר גמור, שבקושי יכול לעמוד, מילים מרוסקות. הקהל היה מעולף עליו גם כשלא יכול היה לשיר. זה היה קסם שאי אפשר לתאר. האיש היה אגדה בחייו, לא במותו.

הוא היה גיבור תרבות שסיגף את עצמו למוות. בזבז את עצמו, פנצ'ר את עצמו. לצערי, אני לא מקיימת את המצווה של "אחרי מות קדושים אמור". הוא לא היה קדוש. אפשר להבין את השערורייה שבו, כשמבינים את הרקע שממנו בא, את הנגלקטיות הקשה הזו, העיזבון, ההזנחה הנוראית. אני מורידה את הכובע בפניו.

מרדכי חיימוביץ' // סיפור על אהבה וחושך

חדר החדשות היה המקום הכי רציני ב"קול ישראל". הטלפרינטר היה פולט חדשות, העורכים היו מקצרים, מנסחים, מכתיבים לכתבניות. כ-20 דקות לפני היה מגיע הקריין, עובר על הטקסט, מסמן את סימוניו והולך אל ה"פיפסים": "קול ישראל מירושלים, השעה 10 והנה החדשות מפי..." מפי דינוזאורים נודעים כמשה חובב, יצחק פרי, מרים אלון, ונודעים פחות כעדי רבן, גבי יינון, יצחק איתן, חיים תדמון, כרמית גיא. וגם דן כנר, מאז ולתמיד. אבל בשישי בעשר בבוקר, כובד הראש היה יוצא לוויקנד. רשת ג' הייתה פוצחת ב"אגן הים התיכון" וחדר החדשות געש. עורכים רקדו, אחדים על השולחן, שרו בטירוף, עשו קולות שהגיעו לבאר המיתולוגית במרכז החצר.

את השמחה השבית תמיד ראש החדשות, יצחק גולן. גולן, פריק של מוזיקה קלאסית, היה מגיח בצעד נמרץ מחדרו, מניף כף יד עם אצבעות מפושקות ומשחרר: "נו באמת..." נזפני. המהומה נרשמה על שמו של איש שהיה לבשר אחד עם הלחן. שהיה גזור למידת המילים ששר. היום דיבורים במשקל סקנדל אופפים חלק מהמוזיקה הים תיכונית. המשפטים חסרי חן, מקלדות מגושמות מוציאות להורג "אהבה" ו"כאב". אבל זהר ארגוב שר בטבעיות על אהבה וחושך. תיאר סיטואציה נפשית בקווים הכי פשוטים. הצליל שלו היה יותר מסוחף. ממש גרם לך לקפוץ מהנעליים.

יכולת להיות ירושלמי גאה עם יהורם גאון, מלנכוליסט אפוף עם מתי כספי, אבל זהר ארגוב נגע חופשי בבלוטות השמחה והעצב. טייל בין זאת לאחרת. פעם רומם, פעם דיכא. פעם התרונן פעם קונן. אני זוכר את הנקודות המדויקות שבהן הפעיל אותי. "או... עובד כמו חמור/ למזוזה אני עבד ..." (מתוך "נכון להיום") חיבר לפטאליזם בלתי נשלט, לאקסיומה קיומית ש"ככה זה", "רציתי לבקש ידך, רציתי לך לומר" (מתוך "הפרח בגני") הכין לפער שבין כוונה להחמצה, החמצה שאכן מגיעה שתי שורות אחר כך: "...רציתי לך לומר אהבתי אהבתי ונגמר/ אך לא העזתי גם כשהיה כבר מאוחר...". השורה "ומני אז כבו עיני/ כל עולמי חשך עלי..." (מתוך "כבר עברו השנים") הייתה שידוך מושלם של אביהו מדינה בין מילים ללחן. ביטוי לכך שפרק חדש נפתח בחיים. טוב? רע? בדרך כלל רע.

כל ההסברים האלה לא עברו בראש כששרתי בחדר החדשות. אבל היום, 30 שנה אחרי, אני חושב שהשורות האלה התכתבו עם איזו סגריריות שבכל אחד מאיתנו. זהר ארגוב אפשר לנו להיות כמו כולם. עד "הפרח בגני" הזמרים המזרחיים נחשבו לתושבים בעיירת פיתוח מוזיקלית. האוזן שמיהרה לחוג לפילוסופיה ברמת אביב, ביטלה את קולות התחנה המרכזית.

אבל "המלך" הוציא, לפחות אותי, מהגטו האשכנזי. היה ממש בסדר לאהוב את קונצ'רטו ברה מז'ור לכינור ולתזמורת אופוס 77 של ברהמס וגם את "בדד" מאת עמשי לוין ועוזי מלמד. פתאום יכולת להיות כמו כולם. לשיר עם כולם. אנחנו, ה"אליטה", הקפדנו לזמר בחי"ת ועי"ן. מבטא מזרחי לא לצורכי חיקוי "סלאח שבתיים" אלא כדי להתקרב למלך.

אריק איינשטיין שר "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות...". זהר ארגוב שר על שברון לב אישי. בדרך שבר גם לנו את הלב. ערער את האמונה שהטוב סופו לנצח. ולמרות האכזבה, גם היום הוא מצליח להפעיל אותי. כמעט כמו אז בחדר החדשות. אלא שהיום כבר לא כל כך שרים במקום שאני עובד בו ומהכל נשאר רק הצער. על טייח שלא ציפה בבטון עבר עברייני, על נסיך אפל שדהר אל החשכה.

 
מני פאר // ארבעה ימים של חסד

סידרתי לזהר ארגוב ארבעה ימים, אולי אחרונים, של חסד. את הראיון האחרון בחייו הוא נתן לי, באולפן של "ממני מני", ששודרה אז בערב שבת בערוץ הראשון. זהר הופיע באותם ימים ב"הרמוניה". הקהל היה יושב שם בלילה, שותה ושומע את השירים. בתחילת שנת 1987 התגלגלה השמועה על רצונו של זהר להיגמל מהסמים ולשפר את ההתנהגות שלו. היו לי כמה שיחות איתו. "כשתרגיש שאתה וצא לדרך הנכונה", אמרתי לו, "יהיה על מה לדבר". יוסי משולם, שהיה העורך והמפיק של התוכנית שלי, אמר לי שגם הוא שמע על ניסיונות הגמילה של זהר. החלטנו להביא אותו לאולפן.

קבענו שישיר בתוכנית את "להיות אדם" ("לו הייתי בר מזל"), כי מה יותר נכון מזה. היה ברור לנו שזהר יספר שהוא נקי ובדרך הנכונה. משולם המפיק סידר לו דירת מסתור לימים שקדמו לתוכנית, כדי שיתרחק מהחברים ומכל הפיתויים, ויגיע נקי. הזמר איציק קלה מונה להיות זה שישגיח עליו.

בצהרי יום הקלטת התוכנית הגיע טלפון. "זהר נעלם". היינו בטוחים שהלך עלינו, שזהר חזר להשתמש רק בגלל המתח של השידור. לא היו אז סלולריים, לא היה למי לסמס ולשאול איפה הוא. ומעבר לצד הטכני, איך תאמין לו, גם אם יחזור. בסופו של דבר הוא הגיע. וכשפתחנו עליו פה הוא פתח עלינו עיניים, ואמר "מה הפאניקה? סגרתם אותי בחור ארבעה ימים, בסך הכל הלכתי להביא ז'קט".

בערב הוא הגיע לאולפן. זהר לקח בתקופה ההיא אדולן, תחליף סם שמקבלים מכורים כבדים. לפני ההקלטה נעלנו אותו בחדר מעל האולפן. גם את האדולן זהר הסניף. פורר את האדולן עם שתי כפיות, כמו שמפוררים כדור לילד קטן. "גם את התחליף אני מסניף", הוא אמר.

זהר עלה לבמה, והראיון עשה המון רעש. והעלה את נושא הגמילה לסדר היום. למרות החששות שלנו, בסופו של דבר היה מרואיין מתפקד לכל דבר. נינוח, חברותי, בלי שום קריזות. הוא סיפר מול המצלמות בלי למצמץ איך הוא "חפר ביד שלו, כי היו לו הזיות על נמלים". עם מה חפרת, שאלתי אותו. את התשובה אני לא שוכח עד היום: "עם מחט, אלא מה, עם גרזן?".

אני חושב שבארבעת הימים שלפני השידור הוא היה נקי. אני מאמין שהוא מאוד רצה, אבל אני לא יודע בוודאות אם זה יצא. אלו היו ארבעה ימים של חסד. כמה חודשים לאחר מכן הוא התאבד בתא המעצר.

צפו בראיון אצל מני פאר:

נחצ'ה היימן // כותל המזרח

מאוד מאוד אהבתי את זהר ארגוב. גם את הקול שלו וגם את הביצועים של שיריו. דבר אחד לא אהבתי, וזה את הסמים. לא הבנתי אז ואני לא מבין עכשיו מדוע אדם קושר את עצמו בצורה כל כך אכזרית לסמים מסוכנים, שבסוף גרמו למותו בטרם עת. אהבתי את השירים שלו, למרות היותם יותר בכיוון של כותל המזרח ופחות בכיוון של חנינא קרצ'בסקי, המלחין והמורה למוזיקה מגימנסיה הרצליה. אהבתי כל דבר שהוא עשה, כי הוא היה זמר נפלא.

זהר הצליח להחליק אצלי את הבעיה היחידה שיש לי עם הזמר המזרחי, הטקסטים הדלוחים וחסרי משמעות. עם זאת, גם יהורם גאון לא נולד בוורשה וגם הפרברים לא נולדו במוסקבה. ועוד כמה זמרים שכאילו שייכים לסקציה שאני בא ממנה נולדו בכלל במדינות המזרח. אהבתי גם את גרסת הכיסוי שעשתה בתי, סי, לשיר "בדד" של זהר ארגוב. אבל אני לא אובייקטיבי, אני משוחד מיום שנולדה. אם זהר ארגוב היה חי, הייתי יורד על הברכיים כדי שישיר שיר שלי. 

דני רובס // איך הוא שר

התחלנו ממקום דומה, זהר ארגוב ואני. נוף הילדות שלנו דומה: שכונה של עולים, בית כנסת, אנשים דתיים, הרבה חום ומשפחתיות מזרחית. אני בשכונה ברחובות, הוא בשיכון המזרח בראשון לציון, בסך הכל עשרה קילומטרים מפרידים בינינו. כל אחד מאיתנו פנה לכיוון אחר: המקומות שאני שרתי אליהם היו מעבר לים, הוא הסתכל פנימה, למורשת שלו. אפשר להתווכח מי יותר ישראלי בינינו. לתהות אם שלום חנוך יותר ישראלי מאביהו מדינה, למשל. מבחינתי, כל מוזיקה שנעשית בארץ היא ישראלית, לא משנה אם היא מלווה בעוד או בתזמורת כלי מיתר בארוקית.

כך שלא גדלתי על המוזיקה של זהר ארגוב. גדלתי על הביטלס והרולינג סטונז ופול סיימון. אבל בשכונה שלי התנגן הקול שלו. כנער הייתי שומע ומסתקרן. קול עם גוון מאוד מיוחד, עמוק וחודר באופן שלא הכרתי קודם. וככל שידעתי יותר על סיפור חייו, כך גם הסתקרנתי יותר. וככל שידעתי יותר על סיפור חייו, עם כל החלקים הבעייתיים שלו - אלימות, סמים, הוא ישב בכלא על אונס - התחלתי לשמוע את המוזיקה שלו באופן אחר והבנתי, מהצד, את האהבה הגדולה של הקהל כלפיו.

זהר ביטא את המרד המתריס כלפי השבט הלבן של המוזיקה הישראלית, שאני נמניתי עמו (אף על פי שאני מגיע מבית מזרחי, חצי מרוקאי-חצי מצרי). החומרים של השירים של זהר - המוזיקה, הטון והטקסטים - הם לא החומרים שלי. סשה ארגוב השפיע עלי הרבה יותר מאום כולתום. כך שהמוזיקה שהושפעתי ממנה שייכה אותי לשבט הלבן. אבל התחברתי ליכולת שלו לתת קול למגזר שלם של ישראל השלישית, וזה התחבר לסיפור הפסיכולוגי שלו.

בשנים האחרונות זהר היה זרוק בתעלות בצדי הדרכים בלי אף אחד שניסה לעזור לו. אחרי מותו כל אחד ניסה לנכס אותו לעצמו. הוא גדל והתעצם וקיבל מעמד של תהילה מיתולוגית. ברגע שהוא מת הוא נהיה אייקון גדול פי מאה משהיה בחייו. עם כל ההזדהות והסקרנות, התואר "מלך" שנקשר בזהר זר לי. היררכיה במוזיקה היא דבר בעייתי. איך אפשר להשוות בין זהר ארגוב לאריק קלפטון, למשל? אבל אני יכול להבין את המהפכה הגדולה שלו ואת האופן שבו נתן ביטוי לדור שלם של אנשים מתוסכלים, שימש להם פה. לראשונה מישהו שר אותם, דיבר אותם בשפה שלהם והציף את המצוקות שלהם מהמקום הכי קרוב שיש. זה הרי המקור העיקרי לכוח של מוזיקה, כל מוזיקה.

זהר היה הראשון. הזמרים המזרחיים שבאו לפניו, שימי תבורי למשל, פנו למכנה המשותף הישראלי הפופי, זה שנמצא איפשהו בין סן רמו לשירי ארץ ישראל. זהר לא היה פופי, הוא היה רוקנרול - בעצם בלוז - שהולך ישר לבטן בלי להתחנף, עם כל הזיעה והכאב.

במוזיקה שלו יש משהו מאוד בסיסי, לא מפותח לכאורה מבחינה מוזיקלית, אבל כשאתה יוצק פנימה את הכאב האנושי, את הגורל האנושי, זה הופך לפורמט שהתכלית שלו היא לבטא את נפש האדם. זהר לקח את ההרמוניות והסולמות המזרחיים ש לאוזן המערבית נשמעים לפעמים חוזרים על עצמם, מונוטוניים, ויצק למתכונת הזאת את הקיפוח והכאב האישי שלו. אין הרבה זמרים שמסוגלים לחשוף את עצמם ככה דרך מוזיקה, ורק אמנים גדולים באמת, כמו ג?ון לנון, יכלו לעשות זאת. במוזיקה שלו תמיד שמעת אותנטיות. אני לא נוטה להעריץ, אפילו לא את האמנים שאני אוהב, וזהר ארגוב היה אדם בעייתי, אבל כזמר הוא היה החלום הרטוב של כל מי שמוזיקה בשבילו הוא ראי לנפש.

השיר "איך הוא שר" נתן לי, בלי שבחרתי בכך, תפקיד במיתוס שנבנה סביב זהר ארגוב. כמו שאמרתי אינספור פעמים, השיר לא נכתב עליו. מה שקרה איתו אחר כך לא היה בשליטתי ואני לא מנסה להתמרד נגד זה. כל היופי במוזיקה הוא שאנשים יכולים ליצוק לתוכה את התכנים האישיים שלהם. כמו ש"לבכות לך" של אביב גפן הפך לשיר שמזוהה עם יצחק רבין למרות שאין לו שום קשר ישיר. אני מקבל את זה שהאסוציאציה המיידית ש"איך הוא שר" מעלה אצל רוב האנשים היא זהר ארגוב והכאב שהוא ביטא. אולי זה הייעוד האמיתי של השיר הזה.  

שי גולדן // הישראלי הראשון

אין טעם להכביר מילים על העובדה שישראלי בשם זהר עורקבי, שגדל והתחנך בשכונת שיכון המזרח שתקליטו הפריצה שלו "אלינור", הוקלט בהופעה חיה באמצעות טייפ ומכר שלושה מיליון עותקים עד כה, הפך לזהר ארגוב האיש והאגדה. צירוף הנתונים הפנומנלי הזה, לצד העובדה ששיריו ממשיכים להיות מושמעים דרך קבע בכל תחנות הרדיו בישראל וחלקם הפכו ל"נכס צאן ברזל" (מושג שנדמה שיוצאי אירופה המציאו כדי לנסח את קאנון הגטו שהתנהל כאן לאורך עשרות שנים), הופכים את ארגוב לעניין ישראלי חברתי הרבה יותר מאשר עניין מוזיקלי-ישראלי.

ישראל, מדינה שהגדירה את זהותה באמצעות בריאת "אני" אנטי גלותי, אשר יוצר הנגדה בין היהודי החלוש והרופס (לפחות בדימוי) יוצא אירופה, קורבן הפוגרומים והשואה בעיקר; ישראל זו לא הצליחה לראות את עצמה מעולם חלק מהמרחב המזרח תיכוני. לאורך שנים ניסו הישראלים לעשות אירופה בישראל ("מה שאני רואה באירופה אני קונה בפולגת") ולהיות אירופה, אם בשיטת המשטר והמשפט (שאימצו מהבריטים) ואם בניסוח הקאנון התרבותי. לאחר מכן התנסינו בהתחקות אחר המודל האמריקאי ובאימוץ חלום ישראלי חדש - להידמות לאמריקה, להישען על אמריקה, להשתעבד לאמריקה ולהיאנס על ידי אמריקה מתוך אמונה שהדבר יהפוך אותנו לאמריקאים.

כל הפעולות התרבותיות הללו נבעו מחוסר הרצון והנכונות להשתלב במרחב הגיאוגרפי והתרבותי שבו בחר הקדוש ברוך הוא לשכן את אבותינו. אילו היה מכריז על בלגיה כעל ארץ הבחירה, או אז היו הדברים פשוטים וקלים בהרבה עבור התרבות הישראלית. כך גם אילו היה נוטה אוהל באחת המדבריות בקולורדו ומכריז כי זו האדמה הנכונה לרשת. אלא מה? המזרח התיכון הוא נחלתנו והוא סביבתנו. על הערביות שהוא צבוע בה, לטוב ולרע. אז מה עושים? חממות בלב המדבר. זה היה הפתרון שמצאו הישראלים. לייצר עמק סיליקון בהרצליה. פלא שלא מצאנו כאן נפט מעולם? הרי מעולם לא הרגשנו בנוח עם האדמה הזאת שבה השתכנו.

עד שבא זהר. ואני כותב זאת בזהירות, משום שזהר לא היה לבד. אבל בעיני, לפחות, זהר ארגוב הוא הישראלי הראשון; או לכל הפחות - הישראלי החדש הראשון. אדם שמראהו, ניגון קולו, גון עורו, מלבושיו, אפילו הדרך שבה התכווץ לבו ונשחקו חייו דק-דק, היה בכל אלה משהו מן המעמקים שפרץ אל פני השטח ומשפגש באור השמש היה מוסכם על הכל כאמת ישראלית, אפילו על אלה שלא הבינו על מה ולמה הוא שר כפי שהוא שר.

האומץ של זהר ארגוב להיות עצמו הוא סמן לראשיתו של תהליך תרבותי היסטורי בישראל - תהליך שבו הישראלי מרשה לעצמו לבטא זהות חדשה, שמוטמעות בה גם השפעות מבית אבא, אבל גם משהו חדש, שנוצק כאן, בכור ההיתוך הזה. משהו שעד לזהר ארגוב התביישנו בו והצנענו אותו.

והנה כעת, בדרך שבה זהר - שפוף הגו - הילך זקוף, כך ישראלים רבים אחרים, אשר ניסו להגדיר את זהותם באמצעות אימוץ דימויים זרים, או המצאת עצמם מחדש לדמויות חוץ מרחביות, הרגישו לפתע נוח בבגדיהם, בעורם, במוזיקה שהם מאזינים לה. בדרך שבה אלביס פרסלי, דילן והחיפושיות הביאו את אמריקה ואת התרבות המערבית לפתחה של מהפכה חברתית ותודעתית, קשה לחשוב על מישהו שתרומתו לחברה ולתרבות הישראלית הייתה כה דרמטית ויותר רדיקלית מאשר זהר ארגוב.

קרדיט: "סופשבוע" מעריב