נפרדים מהאלוף דוד מימון

דוד מימון, בן למשפחת עולים מתימן שהשתקעה בראשל"צ, חלם בכלל להיות רס"ר אך היה לאלוף בצה"ל, שמונה בין היתר על המאבק בטרור ברצועת עזה. מאוחר יותר עמד בראש הוועדה הממלכתית לחקירת היעלמות ילדי עולי תימן, ורק 3 חודשים לפני מותו - נישא לאהובתו.

מחלתו של האלוף (במיל') דוד מימון הכריעה אותו לפני שבועיים, ב-14 במאי, התאריך בו הכריז דוד בן גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל. "זוהי איזושהי סגירה של פרק היסטורי, של ענקים שחיו בזמנו בארץ", אומרת בתו הבכורה דורית. "לדעתי מה שמאפיין את הדור ההוא הוא שירה של נעמי שמר האומר 'ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת'".

האלוף מימון, בן 81 במותו, יליד ראשון לציון, העיר בה התגורר כל חייו, היה אדם צנוע וישר שחלם להיות רס"ר בצבא. אלא שמזלו וכישוריו המיוחדים ייעדו לו עתיד קצת שונה במערכת הצבאית - בכיר יותר, משפיע יותר, חרף חזותו הדומיננטית ושפמו המכובד, כיאה לרס"ר מן המניין.  מימון מימש את חלומו של דוד בן גוריון והיה לאלוף התימני הראשון והיחיד בצה"ל, שהוביל עם קום המדינה מערכות לחימה בגזרות שונות, בדרכו הנחושה והייחודית.

עם פרוץ מלחמת השחרור השתתף מימון בלחימה, ועם הקמת צה"ל הצטרף לחטיבת גבעתי יחד עם שלושה מאחיו. משנפל אחיו יעקב, הועבר לגדנ"ע לתפקידי הדרכה, אותם מילא עד שנת 1956. בהמשך כיהן, בין היתר, כמפקד יחידת הסיור ביחידת המיעוטים, כקצין מבצעים של פיקוד הדרום, כסמג"ד בחטיבת גולני וכמפקד חטיבת הערבה.

בשנת 1971 היה למפקד כוחות הצבא ברצועת עזה, וב-1974 מונה למושל הרצועה. בשנת 1982 מונה למפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ובהמשך כיהן כנשיא בית הדין לערעורים. בשנת 1986 השתחרר מהצבא בדרגת אלוף, ומונה לנציב בתי הסוהר.

ב-1995 כיהן כחבר בוועדת החקירה הממלכתית שחקרה את פרשת היעלמות ילדי עולי תימן – ועדה שקבעה בסופו של דבר כי אין בסיס לטענה שנחטפו תינוקות של עולי תימן על ידי הממסד, וכי רוב הילדים שנעלמו מתו.

הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, ולגבי 56 ילדים נעלמים לא היה ממצא ודאי, והוועדה ציינה כי קיימת אפשרות שנמסרו לאימוץ באופן מסודר. לגבי 733 מקרים, נקבע באופן ודאי כי הילדים נפטרו. כמו ועדות קודמות שעסקו בבדיקת הפרשה, גם הוועדה בה כיהן האלוף מימון העלתה טענות קשות על היחס לו זכו העולים מתימן ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.

על תקופת שירותו בצה"ל כתב האלוף מימון שני ספרים: "עקבות בערבה: הלחימה במחבלים בערבה - דצמבר 1967 מרץ 1971", שעוסק בתקופת שירותו כמפקד חטיבה מרחבית ערבה, והספר "הטרור שנוצח: דיכוי הטרור ברצועת עזה 1972-1971", שמתאר את מיגור הטרור ברצועת עזה.

טעות בירוקרטית

סיפור חייו של האלוף מימון מתחיל בעליית משפחתו לישראל בשנת 1909. סבו, ממון צדוק, החליט לעלות לארץ מתימן "בשל אהבת ציון" - כך נהג להסביר האלוף לילדיו. המשפחה הגיעה היישר לראשון לציון והתגוררה בשכונת התימנים ברחוב שיבת ציון.

אביו של דוד, אהרון, היה בן תשע כאשר עלה ארצה עם משפחתו, ובשנת 1920 התחתן עם שושנה, אמו של דוד. בין השנים 1920-1935 הביא הזוג לעולם שבעה בנים: אברהם, יצחק, יעקב, דוד, שלמה, אבשלום ויוסף.

ילדיו של האלוף מימון מספרים, כי שם המשפחה "מימון" איננו אופייני לבני עדות תימן, וניתן למשפחה בשל טעות בירוקרטית תמימה. כאשר עלה אביו של דוד ארצה ונשאל לשמו ענה "אהרון בן צדוק ממון". 
ממון היה למעשה שמו הפרטי של אביו וצדוק היה שם משפחתו. מטעות תמימה זו השם ממון השתנה למימון, והפך לשם משפחתו של אהרון ושל דוד בהמשך, במקום השם צדוק.

כשבאו ילדי המשפחה לסבא אהרון ושאלו אותו מדוע איננו משנה חזרה את השם, נענו "מה שעושו-עושו", כלומר מה שנעשה נעשה, והכול בידי שמיים. כך ניתן למשפחת צדוק השם מימון, אותו הם נושאים עד היום.

שורשיו וחיבורו של האלוף דוד מימון לעיר ראשון לציון החלו עוד מימיו הראשונים, כשנולד בבית הוריו, אהרון ושושנה, בפברואר 1929, בבית אותו בנו הוריו עוד בימי המושבה בשנת 1923, טרם הוכרזה ראשון לציון כעיר. הבית עודנו עומד ברחוב שיבת ציון בעיר.

כילדים חיו האחים מימון בתנאים בסיסיים, בבית חם ואוהב בו חלק דוד עם אחיו הצעיר יוסי את מיטתו (ראש-רגל). ילדיו של דוד מספרים כי בבית אביהם הונחלו ערכי תרומה, אהבת המולדת ומוסר עבודה גבוה. אהרון האב עבד ביקב של ראשון במשך 55 שנה. "מצאת החמה עד צאת הנשמה", נהגו לומר במשפחתו, מספרת נכדתו דורית מימון.

בעבודתו הכיר אהרון את דוד בן גוריון, ושם הוענקה לו תעודת "פרס ההסתדרות" כהוקרה והערכה על מסירותו ועבודתו הרבה.

"לסבתא היה משק ביתי סגור בו אפתה פיתות בבית, גידלה תרנגולות ואפתה בטאבון בחצר", מספר בנו של דוד מימון, עמיר. "ראשון הקטנה נקראה מושבה. סבא תמיד היה אומר 'אני הולך למושבה'. בזמנו במושבה כולם הכירו את כולם, לא כמו היום, שאף אחד לא יודע מי זה מי.

"הוא היה חוזר מהעבודה ברגל עם הסלים בידו, תפקד במשך שנים רבות בתור גבאי בית הכנסת וגם התנדב בחברת קדישא ועזר לקהילה ולמשפחות באובדנם".

דוד מימון גדל בבית מסורתי עם אחיו לפי המסורת התימנית, קיבל חינוך תורני ולמד ב"חדר" אצל המורי יחיא דמארי. בהיותו בגיל העשרה התנדב דוד עם אחיו הגדולים לשורות ההגנה ובשנת 1947 השתתף בקורס מ"כים לעדות המזרח, שנקרא "קורס השחורים".

לילה אחד הגיעו חיילים בריטים לבית המשפחה למטרת חיפוש, בתקופה בה היה דוד הצעיר אספן כלי נשק וכדורים, אותם אחסן בבית. המשפחה לא איבדה את תושייתה, ובזמן החיפוש שלשל דוד את הכדורים שבידיו לאחיו הצעיר יוסי, שהמתין מחוץ לחלון הבית, וזה הטמין אותם בחול.

בתקופתו שירותו בהגנה נרצח אחיו הגדול של דוד, יעקב, על ידי מחבלים באיזור אשדוד. בעקבות הקושי באובדן אחיו, עזב דוד את תפקידיו הקרביים והצטרף לחטיבת גבעתי בתפקידי בעורף, בגדנ"ע ובבה"ד 4, שם הגיע לדרגת סמל ראשון.

מצטיין פלוגתי
"אבא רצה להיות רס"ר ולא רצו לתת לו את הדרגה", מספר עמיר הבן, "אבל הוא קיבל דרגת קצונה, סגן משנה, בלי קורס קצינים. הוא היה מספר לנו ששמע שיחה בין שני קצינים בכירים, שהצביעו עליו בזלזול ואמרו 'זה סגן משנה' ואז הצביעו על צוער שרק סיים קורס קצינים ואמרו 'וגם זה סגן משנה'. אז החליט אבא שהוא הולך לקורס קצינים אותו סיים כמצטיין פלוגתי".

דוד מימון עשה שורה של תפקידים כמ"פ בגדנ"ע ובבה"ד 4. בשנת 1962 החליט שהוא רוצה לחזור לתפקיד קרבי, והפך לקמב"צ פיקוד דרום וסמג"ד בגדוד 51 של גולני. לאחר מכך מונה להיות מפקד גוש באר שבע כאשר במסגרת תפקידו היה אחראי על כל איזור הערבה.

סוף שנות ה-60 אופיינו בחדירות והברחות מאיזור ירדן דרך הערבה. עקב כך, הקים מימון בשנת 1970 את חטיבת הערבה וקיבל דרגת אלוף משנה מידי חיים בר-לב. מימון נחל הצלחה רבה במלחמתו במחבלים תחת פיקודו של ישעיהו גביש ואחר כך של אריק שרון.

באותה תקופה היה דוד כבר נשוי ואב לילדים, והבין שהפקודים שלו הם בעלי תעודת בגרות ורמת השכלה שונה משלו. לכן החליט לחזור ללמוד ולהשלים בגרות. "הוא היה אדם עיקש ונחוש, וידע שלא לקבל דבר כמובן מאליו ולא לעשות הנחות לעצמו או לאחרים", מסבירה בתו הבכורה דורית, "בגיל מאוחר הוא התעקש ללכת ללמוד באוניברסיטה לימודי המזרח התיכון. הוא ידע לדבר את השפה הערבית והתחבר מאוד עם הבדואים ודרך מחייתם".

בשנת 1970 התחממה רצועת עזה, ושרון ביקש ממימון לקבל עליו את הפיקוד על החטיבה. רבים ניסו להניאו מתפקיד זה בתואנה שזוהי משימה בלתי אפשרית, וכי לא ניתן יהיה להשקיט את עזה. למרות ההפצרות החליט דוד מימון להתמסר לאתגר, ובמשך יותר משנה כמפקד החטיבה בתפקיד חסוי, השכין שקט ברצועה. על תקופה זו כתב את ספרו הראשון "הטרור שנוצח".

בשנת 1972 שב מימון לביתו ופנה ללמוד באוניברסיטה לימודי מזרח התיכון. שנה מאוחר יותר, ב-1973, באמצע לימודיו, פרצה מלחמת יום כיפור. "אני זוכר שהיינו בבית הכנסת והוא הגיע הביתה, לבש מדים ואמר 'אני הולך'", נזכר בנו עמיר.

בשל היכרותו של מימון עם שרון, הוא סופח כאחראי למשימות מיוחדות באוגדה 143. כשהסתיימה המלחמה חזר לאוניברסיטה והשלים את התואר שלו באוקטובר 1974. מספר ימים לאחר מכן הוענקה לו דרגת תת אלוף מידי הרמטכ"ל דאז מוטה גור, לימים חבר כנסת ושר בממשלה, שמינה אותו למושל רצועת עזה, כלומר מפקד צבאי ומפקד אזרחי של הרצועה. בתקופת שירותו בערבה הוא הוציא ספר נוסף בשם "עקבות בערבה" בו תיאר את חוויותיו בשירות.

"הקשר שלו עם האוכלוסייה הערבית היה של הקשבה והבנה. הכירו אותו והוא ידע את השפה. תמיד הוא אמר 'ידע זה כוח', על כן הם היו יותר נכונים להיפתח אליו", מספרת בתו.

כתת אלוף בעזה התבקש מימון להעניק דרגת סגן אלוף לאיש מילואים, אשר היה למעשה אותו רב סרן שהצביע עליו בזלזול כשהיה דוד מימון סגן משנה. בטקס הענקת הדרגה הוא הסביר כי זוהי הוכחה חיה כי מי ששואף יכול להצליח, ויש לתת אמון באנשים ולא להסתמך על רושם ראשוני.

"אני זוכרת שבעקבות קבלת הדרגה של תת האלוף התחילו דיבורים על "רמטכ"ל תימני ראשון", וכששמעון פרס, שהיה אז שר ביטחון, שמע עליו, הוא רצה לראות במי מדובר ובא לסבא וסבתא הביתה", מספרת הבת דורית. "הייתה ארוחה תימנית מסורתית".

הבן עמיר מוסיף, כי "כשפרס הגיע למסיבת קבלת הדרגה הוא התרגש מאוד מדבריו של הסבא אהרון ומסיפוריו על השכונה התימנית הקטנה שעד שנת 1974 כבר שכלה חמישה מבניה. פרס כל כך התרגש מהדברים וכלל את הביקור באחד מספריו".

שביתת האסירים

ב-1977 סיים מימון את התפקיד הצבאי והלך ללמוד במכללה לביטחון לאומי שם התמנה להיות ראש מנהל הסגל בצבא תחת ראש אכ"א, תפקיד הממונה על שיבוצים וכוח אדם, שם שירת מימון במשך שלוש שנים, שינה את הארגון והטביע את חותמו בדאגה לקצינים ביחס אישי ואנושי. עם סיום תפקידו זה בשנת 1982 המתין לדרגת אלוף כאשר פרצה מלחמת לבנון.

תא"ל מימון הקים את יחידת הקישור ללבנון (היק"ל), ולאחר כשנה מונה לנשיא בית הדין לערעורים בצה"ל. לאחר שלוש שנים פנה אליו שר המשטרה חיים בר-לב, וביקש ממנו להתמנות לתפקיד נציב שירות בתי הסוהר. מימון האמין שיצליח להביא לשינוי במערכת נציבות שירות בתי הסוהר ולקח את התפקיד.
ב-1986 השתחרר מימון מצה"ל, בדרגת אלוף.

תנאי האסירים הביטחוניים, נושא שנדון רבות בחודש האחרון, הטריד מאוד בזמנו גם את מימון. הוא נתן הוראה לכל המנהלים להוציא את הציוד החשמלי (טלוויזיות, קומקומים וכולי) מתאי האסירים ובדעתו רצה לעשות שינוי קיצוני במדיניות כלפי האסירים הביטחוניים, ולהפסיק את חלוקת המזון הקבוצתית כדי למנוע את גיבוש האסירים.

מנהלי בתי הסוהר, שפחדו ממהומות וממרד אסירים, החלו למשוך את הזמן ולעכב את תוכניתו של מימון, כל פעם בתואנות שונות ומשונות, כשבפועל לא נעשה דבר. לאחר שהעיתונים גינו את מדיניותו שכן האסירים החלו להתמרד, לשבות רעב ולברוח, וכשנוכח מימון בהתנהלות מנהלי בתי הסוהר, חש מרומה ונבגד והחליט להתפטר מתפקידו. זו לדברי המשפחה הייתה גם הסיבה בגינה החליט שלא להיכנס לפוליטיקה.

"הוא היה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה", מספרת בתו דורית, "בקושי ראינו אותו. אמא סיפרה לנו שעמיר, הבן הצעיר, היה נוהג לקרוא לשכן 'אבא'. אבא בשבילו היה מין דמות ערטילאית כי הוא לא היה בבית ואמא הייתה הדומיננטית.

"בשכונה היו נשים של משפחות בקבע, עקרות בית שטיפחו וגידלו את הילדים והיו מאוד דומיננטיות בבית. אבא תמיד אמר על אמא 'היא הרמטכ"ל בבית', ונתן לה את כל הקרדיט בנושא. לא היה לו זמן לדברים האלה.

מצד שני היו לנו חוויות שלא היו לילדים אחרים. בתור ילדים אני זוכרת שהיינו הראשונים במערות הקומראן במדבר יהודה. העלו אותנו עם חבל ופעם נתקענו שם בזמן שהתנהל באיזור מרדף, והחזירו אותנו הביתה עם הליקופטר. אף פעם לא חשתי איזשהו חסר כי הייתי מאוד גאה בו".

בשנת 1987 התגרש דוד מימון ופתח בחיים אזרחיים חדשים. בתחילה שכר דירה ולאחר מכן קנה דירה בקרית ראשון שם התגורר. בשנת 1994 הכיר את לאה, שהייתה חברתו לחיים במשך שנים. הזוג נישא רק ביום הולדתו השנה, ב-15 לפברואר, שלושה חודשים לפני מותו ממחלה קשה.

"כמי שנלחם כל חייו, כך גם בשנה וחצי האחרונות הוא נלחם במחלה ולא הרים ידיים", אומר הבן עמיר, "הוא היה אבא אוהב ודואג וסבא לשישה נכדים. בימיו האחרונים עמדתי פשוט משתאה מהדרך שהוא התמודד עם מחלתו. בהתמדה ובכבוד".

קרדיט: שירה זילברמן  "זמן ראשון"
צילום: ארכיון המשפחה