סינמה סיטי- חיים בסרט קפיטלסטי

סינמה סיטי ראשון לציון רצפת פרספקס, אורות ניאון ומיזוג אוויר בשפע. אינספור בתי קולנוע, אחד לאנשים חשובים באמת וילדות בנות 14 שנראות בנות 25. ראובן קפוצ'ינסקי בילה 24 שעות עם מצלמה בסינמה סיטי בראשון לציון, וחזר עם סחרחורת

אני מחויב להתחיל בגילוי נאות. טרם גיוסי התחנכתי ב"שומר הצעיר", ועשר הדיברות עדיין (או לפחות חלקן) מהדהדות עדיין במוחי. אם נסיט הצידה לרגע את הדיבר שאומר כי "השומר ישמור על הטוהר המיני", שאיני יודע עד כמה באמת קיימתי אותו במהלך השנים הרבות שחלפו מאז, לפחות אני מנסה לקיים את הדיבר שאומר כי "השומר הוא איש אמת". במילים אחרות, אומר כעת את האמת לאמיתה, שאולי תקומם עליי חלק גדול מהקוראים.

אינני מחבב קניונים גדולים והתקהלויות גדולות של אנשים. האמת הנוספת היא שאינני מחבב ערים מסוימות בארצנו הקטנטונת, ואיכשהו העיר ראשון לציון התמקמה במהלך השנים כאחד המקומות המובילים בטבלת הבלתי חביבות עליי. ודווקא משום כך, משנתבקשתי לעשות כתבה מצולמת על מתחם הסינמה סיטי, בחרתי לבקר בסינמה סיטי בראשל"צ ולא בזה שבצומת גלילות, כדי שאהלך בשדה זר, ואולי עקב כך, תתחדד מעט יכולת ההתבוננות. 

מתחם הקניון והסינמה סיטי הינו מתחם מפואר למדי, וניכרת בו ההשקעה כספית. אולמות הצפייה עצמם מפוארים, מעוצבים ומעוטרים בכל מיני צילומים ופסלים של דמויות הוליוודיות מרשימות. והמיזוג, כן, המיזוג!  איזו חוויה נפלאה בימי קיץ לחים וחמים אלו, כשהשהייה בחוץ היא מתכון בטוח לפגיעת מוחין קשה. אך השלט, זה שמוצב בכניסה בתוך רחבה מלאה בדינוזאורים מבשר על משהו אחר. "זוהי סדום", הוא קורא. מתחתיו, עומדת ליאת, בחורה חביבה שבידיה שני גורי כלבים למכירה. הם נראים זעירים, אבל לך תדע. הכל אפשרי היום, ובמוחי חולפת המחשבה שאולי הם גורי דינוזאורים כמו מתוך פארק היורה, ולפתע ימצא עצמו הקונה עם מפלצת שהולכת וגדלה ואין לעצרה.

בכניסה אל תוך המתחם, עומדת רעות. היא אמנם למדה מספר שנים צילום, אך נראה שהעסק שהיא מנהלת עם חברה לחיים הוא בהחלט מקור טוב יותר לפרנסה בימינו. ומהו אותו עסק? "פדיקור טבעי" - דגיגונים קטנים שמתפקידם לאכול ולחגוג על העור היבש של רגליהם של הטובלים באקווריום. האם שמפקידה את ילדיה בידי הדגיגונים הטורפים נראית לי לרגעים כחסרת אחריות, אך דיבר שומרי נוסף צץ ועולה במוחי - "השומר הוא חובב טבע, איש עבודה ויודע לחיות מיגע כפיו", וכדי לעודד את העסק המתפתח אני ממהר להפקיר גם את רגליי שלי לדגיגונים הרעבים, שקיבלו ללא ספק את ארוחת חייהם.

קומת הקרקע מספקת לנו שפע של ריגושים. קניות, מסעדות, פאבים, ועוד. כמה מים חלפו מתחת לגשר מימי הסוציאליזם השמו"צניקי ועד ימינו אנו. כאן אי אפשר לחמוק מהמותגים, הם מקיפים מכל עבר, תרבות הצריכה מעניקה לנו מיזוג ונוחות ואנחנו מתפלשים בה בתמורה בהנאה. המון אדם מתרוצץ אנה ואנה, נחשולים צפופים של משפחות, זוגות ויחידים החוגגים את סופו של החופש הגדול, דווקא כאן, מכל המקומות.

נוכחותה של המצלמה איננה ניתנת לביטול. היא שם, והיא נראית מקצועית. אטרקטיבית, והופכת אותי לאטרקטיבי, אבל למה בעצם? הרי אנחנו חיים בעידן שבו כולם מצלמים ומצולמים ללא הרף. כל מיני פלאפונים משוכללים שולחים את תמונותינו מכל מקום בעולם ישירות אל הפייסבוק שלנו. אנו משתפים את כל אלפי חברינו הווירטואליים במה שאנחנו חווים. מחפשים תשומת לב, אהבה, יחס. אני חושב על העולם המודרני-וירטואלי הזה, זה שבו הפרט מצטופף בהמולה האורבאנית ומחפש לשווא דרך להפוך לייחודי יותר, ומנגד, להיות בדיוק כמו כל השאר.הכל מהיר, תזזיתי, בולע. המולה רועשת ושוקקת שבמשך זמן שהותנו במקום תרדים בנו אולי את המחשבות הפחות נעימות. הדיאלוג הפנימי, השאלות המציקות - כל אלו מוסטים הצידה למספר שעות של הדחקה מהמציאות הקשה לעיתים של חיינו.

אני מבחין באותה ילדה קטנה שנישאת על כתפיו של אביה. ושואל את עצמי האם המראות שהיא רואה הנם מראות שהיא מורגלת בהם, כמי שמין הסתם תבלה לא מעט מזמן תרבות הפנאי שלה במקומות כאלה. אינני יודע, שכן משהו במבטה, מציצת האגודל כמו גם ידה השנייה הנאחזת באזנו של אביה, משדרים לי שהמראות שהיא ואני חווים מעט תמוהים לשנינו. זהו עולם של שפע. של תרבות צריכה, של זמן פנוי, קניות. הכל כאן מבוסס על להנעים את זמנך ולמכור לך אשליות. העולם הוא סרט. החיים הם פופקורן וקולה. אתה לא לבד. אינך חייב לשבת בביתך ולעכל את עובדת היותך נבדל בעולם הזה. ברח! ברח לך אלינו. לקניון. והבא גם את משפחתך וחברייך.

כאדם בוגר כרונולוגית (שכן נפשי עודנה כנפש ילד קטן) אני משווה ללא הרף את תרבות הפנאי המשתקפת כאן מולי, לעומת זו המבליחה מזיכרונות ילדותי. את אותו ארגז חול פשוט, מרקם של מעטפת עץ מרובע ובתוכו חול ים. שם הכרנו את הנשים הראשונות בחיינו (אולי לא נשים עדיין, אבל בכל זאת) שם התעמתנו עם הילדים האחרים בדיון על גבולות, מה שלי מה שלך. לפעמים התמזל מזלנו והורינו ניסו להסביר לנו ערכים של שיתוף בכפית ובדלי. שיתוף, קהילה, עזרה הדדית, אדם לחברו, מושגים שנמוגים אט אט מהוויית החברה שלנו, ודומים יותר ויותר לאותן מפלצות פרהיסטוריות שפגשנו בכניסה. ארגז החול הוחלף זה מכבר ברצפת פרספקס עם אורות צבעוניים מרצדים ומהבהבים. שם יושב לו הילד הקטן עם שקית הבמבה שלו, בזמן שאימו מצחקקת ומבלה עם חברותיה. הפופקורן שלו ושלו בלבד.

המון אנשים סביבי. המונים. אך האינטראקציה ביניהם מזערית. אין זה נוגע בזה, אין שיחות, אלא אם כן באותה יחידה סגורה עמה הגעת למתחם.  הדיבור היחידי הוא דיבור של צריכה. תביא לי, תמזוג לי, תיתן לי. אני הולך ומרגיש בודד יותר ויותר מרגע לרגע.

אני נזכר בקולנוע "שביט" בגבעתיים. הקולנוע הראשון שנפתח בשכונה. כולנו נסערים. השכונה רועשת ורוגשת. הסרט הראשון שהוקרן היה לדעתי "שניים עשר הנועזים", או "תותחי נברון". אבי נתן לי בנדיבות רבה חמישה שקלים שאפשרו לי לאכול במסעדה שליד הקולנוע חצי מנה פלאפל בשלושה שקלים וגזוז של פעם בשקל וחצי. נותר לי עוד חצי שקל לבזבוזים. החברים מתנועת הנוער נאספים כולם, חולצות כחולות ושרוך לבן. אנחנו ביחד כגוף אחד. ואחרי הסרט ישנה "פעולה" בסניף השומר הצעיר. זה הבית השני שלנו. כאן נרשמות אהבותינו הראשונות, כאן אנו עושים את פעולותינו לאורם של "פרימוסים" ו"לוקסים" המאירים את חשכת החדר. אני שייך, נבחרתי להיות בוועד/מועצה, והדיון הפעם הוא על כך שאלון הקומונר מנסה להסביר לנו כי מעשה חמור ביותר קרה. הנייה מרטין בת כיתתי, הגיעה לפעולה  בשומר הצעיר כאשר בושם על גופה! בושם! בגיל 14. לא ייאמן. בארשת חשיבות מרובה על פניי,  אני דן עם חבריי למועצה על התרבות המופקרת שהעזה להביא למשכנינו. אם כך נתחיל, מי יודע איך נראה בעוד 40 שנה -  הכסדום היינו?

אוי הנייה, אבוי אלון - לו רק ידעתם אז כיצד תראינה בנות ה- 14 כיום, כשהן מסתובבות להן במתחם הסינמה סיטי, אין ספק כי זעזוע גדול מאוד היה פוקד אתכם.

אני מסתכל סביבי ובוחן. מנסה לחפש משהו מוכר להיאחז בו. משהו שיזכיר לי את חווית ילדותי. את המחנה הצבאי, החולצה השומרית, מחנות העבודה, ויקטור שם טוב ומפ"מ. אך הפנים סביבי זרות לי. האנשים זרים לי. מיקס אנושי שלא הצליח ליצור מרקם אחיד. דווקא במקום שבו לא ציפיתי כלל מצאתי חיוך מקסים ועיניים טובות ומכירות תודה, אצל המנקה טיטי שהגיעה מאריתריאה. מה אני יודע עליה ועל כל אותם אנשים הנמצאים בשולי החברה שלנו? האם אנחנו באמת רואים אותם? מבינים אותם? אני בספק רב.

בקומה השנייה של הסינמה סיטי ממוקם מתחם ה- VIP. "אנשים חשובים ביותר". נורא חשובים. ומה עשו אותם אנשים חשובים כדי לזכות בתואר הכה נכסף? שילמו 120 שקלים. ככה זה בתרבות שכל מטרתה לתת לכולנו תחושה שאנחנו חשובים יותר מהאחרים.

בארגז החול המודרני (פרספקס, זוכרים?) אני פוגש ילדונת חמודה. עלמה צעירה כבת ארבע המפזזת ומרקדת לה בחופשיות על רצפת האור הצבעונית. בתוך כל הניכור הזה, דווקא בה משהו קסום, משוחרר, פורץ. ואולי גם זה מזויף? אולי גם זו התפרצות מבוקרת, המתרחשת בשטח הסטרילי של המתחם. כאן מותר, ואף רצוי להשתחרר, להפגין הנאה, בין מותגי הנעליים וההלבשה התחתונה, בין בתי הקפה, היוגורטריות, המלצרים, המארחות, המשפחות והזוגות הצעירים. כך נראית ישראל בפרוש עליה שנת תשע"א. כמה הרחקנו לכת.

אני עוצם את עיני ומדמיין את העלמה הצעירה רצה בשדות.

 קרדיט:ראובן קפוצ'ינסקי "עכבר העיר"