ידו בכל: עידן מימון עם המבט קדימה

למסעדה, המגישה אוכל ביתי, קוראים "השמן והרזה" - עידן הוא הרזה, מחמאה יפה לגברתן בן ה-38 וחצי שחזותו הגופנית לא מלמדת על ספורטאי שנמצא בישורת האחרונה של הקריירה. אין לו זמן לנוח לפני אימונים, אבל לפני משחקים הוא משאיר הכל לשותף. כשהוא מגיע הוא מתעסק בניהול הקופה, לא נוגע בדלפק ולא מגיש צלחות לסועדים. "אין לי ביטחון להוציא מנות לאנשים", הוא מסביר.

ואולי גם לא נשאר לו כוח. בעשור האחרון כל עונת כדוריד כאן מסתיימת בהקזת דמה של היריבה העירונית ובדרמות ענק שלא רואים בשום מקום אחר. 1,500 איש נדחסים לאולמות האלה, ואם היה בהם מקום ל-5,000 הם היו מתמלאים בקלות. בשנים האחרונות זו הייתה מכבי שהוציאה להפועל את המיץ (זכתה בשבע אליפויות בשמונה שנים), אבל ביום שישי שעבר הסוף נראה אחרת: הפועל זכתה באליפות ה-16 שלה אחרי חמש שנים עקרות. את הקרדיט לזכייה ההיסטורית נטל מימון, משחקני הכדוריד הטובים ביותר בכל הזמנים.

עכשיו, בתום העונה המופלאה, הוא מתפנה לטפח את העסק החדש שלו. לפתיחה בינואר הגיעו מאות חברים, ובהם לא מעט כדורגלנים - בעיקר מהפועל תל אביב, הקבוצה האהובה עליו. בעולם הכדוריד החנוני מימון תמיד נתפס כדמות צבעונית עם אופי שקרוב יותר לכדורגל. לא פלא שפיני בלילי חבר טוב שלו. הוא אוהב להתלבש, לעמלן חולצות ולהשקיע בבשמים וקרמים. קצת שופוני, אם תרצו. קוסמת לו דמות הסלבריטאי שמזהים מיד ביציעים בבלומפילד.

גם חברו ערן זהבי קפץ להגיד שלום בפתיחה החגיגית. אני שואל את מימון אם הוא כועס על זהבי שהלך לשחק במכבי ת"א, והוא מושך בכתפיו: "לא, זהבי היה שחקן טוב בהפועל, אבל הוא מעולם לא היה שם סמל והוא הלך אחרי הכסף. היום אין כבר סמלים שמזוהים עם מועדון. כשאני חושב על זה, עולים לי בראש ניר דוידוביץ' של מכבי חיפה ואני. מגיל שבע אני בהפועל ראשל"צ, ולא עברתי בחיים לשום מקום אחר. היו לי הצעות טובות יותר, למשל מסביון, שהציעה לי חוזה לשנתיים עם הרבה יותר כסף מהפועל ראשל"צ. אבל האליפות הזאת שהשגנו עכשיו שווה לי הרבה יותר מכסף".

הצהרה מעניינת, בייחוד כשהדאגה לפרנסה ביום שאחרי הכדוריד מנהלת את מימון עוד לפני שהוא בכלל חושב לפרוש. אמנם מדובר באגדת הכדוריד הכי גדולה שהייתה בישראל, אבל הוא לא ממש יכול להישען אחורה ולספור את הכסף בנחת על הספה בבית. בעולמות מקבילים - בגרמניה, למשל - שחקן במעמדו של מימון היה מסיים את הקריירה כשהוא מסודר לכל החיים.

בשיאו, בגיל 25, היה מימון בין ארבעת המקשרים הימניים הטובים בעולם. הוא אמנם התנסה בקריירה בינלאומית בגרמניה, אבל מהר מאוד ויתר וחזר לישראל. כאן ספורטאי ברמתו יכול לחיות בכבוד רק אם לצד המשחק הוא מאמן או מנהל את בית הספר לכדוריד של המועדון, מחזיק במשרה בעירייה, עוזר מאמן בבוגרים או בעל מסעדה.

אין משחקים בשבת

כבר שנים שהדרבי של ראשון לציון בכדוריד הוא מהאירועים המדוברים בספורט הישראלי. הכדוריד הוא אמנם ענף הכדור השלישי ברמת העניין, אחרי כדורגל וכדורסל, אבל רק הדרבי התל אביבי בכדורגל מתקרב ברמת הלהט שלו לטירוף המערכות שמנסר את ראשון בימים שלפני דרבי עירוני, וגם אחריו.

האליפות ה-16 של הפועל ראשון הושגה ביום שישי שעבר, בסיום המשחק החמישי בסדרת הגמר. המשחק הראשון בסדרה הסתיים בתיקו, בשני ניצחה מכבי ובשלישי וברביעי ניצחה הפועל. מימון וחבריו היו יכולים להרשות לעצמם להפסיד בפער של שני שערים כדי לזכות באליפות, אבל שתי הקבוצות נגררו להארכה מותחת. בדקות האחרונות החזיקו את הפועל מימון ואבישי סמולר, עד שהמשחק הסתיים בתיקו 31. הצד האדום פרץ למגרש באושר.

אין שחקן כדוריד ישראלי שמחזיק בהישגים של מימון בענף: 12 אליפויות, שיא ההופעות והשערים בנבחרת ישראל (636 שערים ב-168 משחקים), כולל הופעה באליפות אירופה ב-2002 בשבדיה. חסרים לו רק 22 שערים כדי לעבור את עקיבא לפלר, מלך השערים האגדי משנות ה-70, ולהיות הסקורר הישראלי של כל הזמנים. האש אצלו עוד בוערת. בעונה הבאה, אחרי אר בעה-חמישה משחקים, מימון יעשה ללפלר מה שמייק פאוול עולל לבוב מימון בקפיצה לרוחק, וימחק אותו מהלוח.

כבר בתחילת העונה סימנה הפועל את המטרה: לקחת את האליפות מהיריבה המושבעת מכבי, ששלטה בכתר בעשור האחרון. אבל הסגל נתקל במשך השנה בקשיים ברוטציה ובבעיות בהייררכיה המקצועית, והתפנית הגיעה רק לקראת סוף העונה. את הסגל הצעיר שהשיג גביע להפועל בעונה שעברה חיזקו העונה אבישי סמולר, שחזר מחמש עונות מוצלחות בליגה הגרמנית, דן מירקוס, שהגיע מאס"א ת"א, והשוער הבוסני בויאן לובוסיץ', שהגיע בינואר אחרי קריירה עטורת הישגים בכוכב האדום בלגרד, בפורטו ובליגה הצרפתית.

חודש גם החוזה של הסרבי בויאן בוטוליה בן ה-34, ששכרו הגיע העונה לכ-80 אלף אירו, במהלך שהוכיח את עצמו בפלייאוף. שכרו של בוטוליה נחשב דמיוני במושגים של כדוריד ישראלי; אך הענף מכניס בשנים האחרונות יותר כסף בגלל כניסת ספונסרים ובגלל הניסיונות של קבוצות מחוץ לראשל"צ, למשל מכבי ת"א, לערער את השליטה של העיר בתחום.

מעט מאוד מהשחקנים הישראלים בענף מרוויחים כ-25 אלף שקל בחודש (סכומים שנחשבים לכמעט בדיחה בהשוואה לכדורסל ולכדורגל הישראלי). יואב נאמן, הכוכב הגדול של מכבי ראשל"צ, עובד בעירייה, מאמן את הקבוצה הצעירה ועובד כפרילאנס בחברת פרסום, כדי לסגור את החודש. הפועל, אלופת הכדוריד בישראל, קבוצה חצי מקצוענית במונחים של כדוריד עולמי, מתאמנת רק פעם ביום, יש לה יום חופש בשבת והיא מחזיקה תקציב של בקושי 3 מיליון שקלים לעונה (לשם ההשוואה, לקבוצת הנשים של רמת השרון בכדורסל יש תקציב גדול ב-50

מאמן ומורה להיסטוריה

מימון גדל בבית של כדוריד. אביו קובי שיחק בהפועל ראשל"צ, ברחובות, ברמת גן ובהרצליה, ופרש בגלל פציעה בגב. בגיל שבע התחיל לשחק בבית הספר לכדוריד בהפועל, ובגיל 11 החל לבלוט. ב-1992, בתקופת התיכון ב"עמית עמל", הוא אפילו השיג זכייה מדהימה באליפות העולם לבתי ספר בדנמרק.

"הייתי משחק כבר עם שנתונים גדולים ממני, ואבא שלי אימן אותי בחלק מהשנים אימונים אישיים ונתן לי יסודות. זה נתן לי יתרון עצום על אחרים. אבא שלי אלוף בלאמן ילדים. אני זוכר שהיינו יורדים לחניה מתחת לבית והוא היה מלמד אותי לזרוק ולמסור נכון. כשהוא אימן אותי היו לי החיים הכי קשים בקבוצה, עם ויכוחים וריבים. הוא לא נתן לי כמעט לשחק והייתי צריך להתבלט ולהוכיח את עצמי פי כמה מכולם. לא היה מצב אצלו לפרוטקציה".

-ואיך אתה מתנהג כאבא לבן שבחר לשחק כדוריד?
"הבן שלי טל בחר לשחק כדורסל בנס ציונה, אבל הוא לא מרשה לי לבוא".

-למה ?
"כי אני מתעצבן. הייתי מגיע למשחקים שלו ומתחיל לצעוק, להעיר הערות. הוא ילד שקט לעומתי. המאמן שלו אומר לו שהלוואי שהוא היה קילר כמוני. הוא שחקן טוב מאוד אבל רגיש, והוא לקח קשה את ההערות שלי. החלטתי שאני לא מגיע יותר. אתה יודע מה זה בשבילי להישאר בבית כשכולם הולכים לראות אותו? אמא שלי, חמותי, אשתי, הבנות שלי. אולי כשאפרוש יהיה לי יותר קל. אתה אף פעם לא יכול לדרוש שהבן שלך יהיה כמוך".

מימון, שמשחק עם חולצה מספר 9 במחווה לשחקן הכדורסל מיקי ברקוביץ', הגיע לבוגרים בגיל 17. העלייה הרוסית של שנות ה-90 הביאה לקבוצה שחקני כדוריד עם איכות לא מוכרת עד אז, כמו ליאוניד ברנשטיין, ואדים ואליישו, יבגני )ג' וני( אולייניק ויבגני (ז'ניה) סבצ'וק, שהפכו את הפועל לבלתי ניתנת להכנעה. העולים מרוסיה נשארו במועדון גם אחרי שפרשו: ואליישו הוא מאמן השוערים בבוגרים, ז'ניה מאמן קבוצת הנשים, ואולייניק הוא עוזרו של מאמן קבוצת הפועל סער פרנקל יחד עם מימון.

קבוצתו של מימון הגיעה פעמיים לליגת האלופות בסוף שנות ה-90. בעונת 1999-2000 אף עלתה לרבע הגמר, פגשה את אלופת גרמניה קיל וניצחה בשני שערי הפרש במשחק גדול - אבל הפסידה בגומלין בהפרש של ארבעה שערים. שנתיים קודם לכן פגשו מימון וקבוצתו את ברצלונה: "פתחנו מצוין והובלנו 0:3. כל האולם היה מפוצץ והיינו בהלם, אבל אז המאמן שלהם לקח פסק זמן ומאותו רגע לא יכולנו לתת גול". ראשל "צ נחלה תבוסה: תוצאת המשחק הייתה 41:19 לטובת הספרדים.

אחרי ההופעות הגדולות מול קיל הגרמנית, שבהן הבקיע 25 שערים, ואחרי העלייה לרבע גמר ליגת האלופות, קיבל מימון הצעות מספרד ומגרמניה, ודווקא אלו קרצו לו יותר. בכל קבוצה היו אז רק שני זרים, והסיכוי של ישראלי להשתלב בהן היה אפסי. לבסוף הוא קיבל הצעה ממועדון הפאר גופינגן, שירד אז לליגה השנייה וניסה לחזור לתהילה.

מימון, אז נשוי פלוס אחד, נקלע למועדון עם שלושה זרים, ובהם שחקן נבחרת יוגוסלביה בעל מדליה אולימפית, והשלושה התחרו על מקום בהרכב הפותח. ההתחלה הייתה טובה, אבל בהמשך מימון התייבש על הספסל. הקבוצה הצליחה לעלות לליגה הראשונה בגרמניה, אבל מימון העדיף לעבור לפולינגן מהליגה השנייה. שם הוא שיחק הרבה ואף עזר לקבוצה לעלות לליגה הראשונה, אבל אז תקפו אותו הגעגועים לישראל.

 "כמו אידיוט רציתי לחזור לארץ, למרות שהיה לי חוזה לעוד עונה", הוא אומר. "התגעגעתי מדי לחברים, למרות שגם אשתי וגם אבא שלי לחצו עליי להישאר בגרמניה. זאת הייתה טעות ענקית בקריירה שלי. היא עלתה לי בעשר שנים שיכולתי לשחק בחו"ל, ובהרבה כסף. הגרמנים התחננו שאשאר, אבל הפועל רצו שאחזור ונשברתי".

-אתה מתחרט?
"במרחק הזמן זו הייתה טעות גדולה, היחידה בקריירה שלי".

מאמן הפועל סער פרנקל, בן גילו של מימון, נשמע חריף יותר: "לדעתי עידן טעה בגדול. הוא התנהג כמו הכדורגלנים הישראלים הטיפוסיים. הוא היה שותף מלא לעלייה לליגה הראשונה ואז פקשש. היה צעיר מדי, עם ילד קטן. לא היה לו אורך רוח".

אבל בכל הנוגע לרווחיות הענף ולשכר הזעום שמקבלים השחקנים )וגם המאמן פרנקל מפרנס אישה ושתי ילדות ממשרה מלאה כמורה להיסטוריה במקיף ט' בעיר, מאימון נבחרת בית הספר ומניהול מקצועי של מחלקת הנוער(, מימון אינו מתחרט לרגע.

-הלכת לכדוריד בגלל אבא שלך, אבל הנתונים הפיזיים שלך אפשרו לך לבחור ספורט משתלם יותר מבחינה כלכלית, כמו כדורגל או כדורסל.

"יכולתי להצליח בכל ענף, אבל להגיע לרמות שהגעתי אליהן בכדוריד? אני לא יודע. אני שלם עם הבחירה שלי. הגעתי עם הכדוריד לשיאים אישיים וקבוצתיים שאף אחד לא הגיע אליהם. מהמקום שלי הצלחתי לפתוח לעצמי דלתות. תרמתי להפועל, אבל גם הם עשו לי טוב כל השנים, כיבדו אותי, וזה הבית היחיד שהיה יכול להיות לי. אני חושב שגם אם הייתי כדורגלן הייתי משחק במועדון אחד. אני איש של פעם".

-הכדוריד בישראל, תודעתית, הוא בעיקר אתה. יש אצלכם שחקנים גדולים שעשו קריירות בינלאומיות, אבל כשהם ילכו ברחוב אף אחד בארץ חוץ מתושבי ראשון לא יזהה אותם.
"אני לא יכול להתלונן, אבל זה נכון, עצוב ומסתכל. כדוריד הוא הענף השלישי בארץ, ומשחקים בו אנשים שבאים לעשות ספורט מאהבה, מחויבים, שלא עושים חשבון גם אם הם עולים פצועים. הכיף למשחק הוא מה שמניע אותם".

פרנקל , שמכיר את מימון מגיל ארבע, מסביר שכדי להבין מי הוא השחקן מספר 9 של הקבוצה צריך לבוא לראות אותו באימונים. "זה מדהים. עידן לא הפסיד אימון העונה. הזר שלנו, בויאן בוטוליה, היה אומר שהצעירים אצלנו נמצאים על שולחן הטיפולים יותר זמן מאשר הוא ועידן. הוא יודע לספוג ולסבול כאבים, ונדיר שהוא לא מתאמן או משחק. גם כשהוא פתח את העסק הוא לא החסיר אימון".

שייך לדור הישן

את החסרונות של גופו המתבגר ניצל מימון כדי להעצים יתרונות אחרים. הזריזות פינתה מקום לאיטיות ולמחשבה עמוקה, והחדירות הפכו לביצועים מרחוק. את עוצמת הזריקה החליף בשיפור הדיוק, והוא המשיך להיות מוסר אדיר. שחקני הפינה נהנו ממנו: הוא שיפר את ההגנה והוא יודע לשחק עם "פיבוט", והבנת המשחק המושלמת שלו הפכה את הנוכחות המימונית לחוויה.

-הגיל נותן את אותותיו? אתה מרגיש את הקושי להשתמש בו?
"ברור. אתה מאבד את היכולת שהייתה לפני 10 שנים, את העוצמה והמהירות. עכשיו הן מתחלפות בניסיון, במנהיגות ובראיית משחק. עכשיו אני נהנה מניסיון של 22 שנה בבוגרים".

הוא מעיף מבט בכתף שלו, שעמדה בעומסים הגדולים, ומלטף אותה. "אתה לא מבין כמה משככי כאבים אני לוקח בכל עונה. מה שאני לוקח בשנה בן אדם רגיל לא לוקח במשך 50 שנה. אם יש לנו משחק ביום שישי, מרביעי בצהריים אני לוקח כבר כדור אטופן. בחמישי אטופן, בשישי בבוקר אטופן ובשישי לפני המשחק קטפלאם, שהוא חזק יותר. תגיד, יש מישהו שיכול לשחק שנה שלמה עם כדורים נגד כאבים?".

-איפה אתה מרגיש את העומסים בגוף?
"ברגליים, בברכיים, בעייפות, בתגובות אחרי המשחק. ההתאוששות הרבה יותר איטית. אבל אני לא מראה שכואב לי. אני נותן 200 או 300 אחוז. זו הגישה".

-איך היחסים עם השחקנים של מכבי, עם האוהדים? יש בלגן כשרואים אותך?
"זו יריבות של הרבה שנים, אבל אני ביחסים טובים עם כולם. אין לי שחקנים חברים במכבי ראשון, אני לא מבלה אותם. זה לא יכול להיות מבחינתי. אבל מכבדים, ושלום-שלום. אצל השחקנים הצעירים זה שונה ויש ביניהם חברויות כי הם משחקים יחד בסגל הזהב ובנבחרת, אבל אני שייך לדור הישן. אין דברים כאלה".

היחסים של מימון עם הדור הצעיר היו מורכבים במשך השנים. תהליך ההתבגרות שלו הגיע באיחור, ובדרך היו לו לא מעט התנגשויות עם צעירי המועדון שגדלו על אגדת מימון, אבל התקשו להתמודד לעתים עם האגרסיביות של האדם האמיתי. הפסדים היו נגמרים בשבירת כסאות בחדר ההלבשה, ולעתים גם במכות אם מישהו היה מוציא מילה לא נכונה. אמרו עליו שהוא מלחיץ את הצעירים. חלק מהשחקנים איבדו את הביטחון, ובסוף גם מימון הבין שעליו לשנות פאזה. "הכל נובע מהווינריות שלו. גם בגיל 38, אם אני לא מעלה אותו בהרכב אני רואה שהוא מתבאס", מסביר פרנקל.

-איך האופי הלא מתפשר הזה משפיע אצלך בבית?
מימון: "מגיע צל"ש למשפחה שלי. אשתי גלי והבנות רז וליהי חיות כדוריד כבר 20 שנה. זה מאוד משפיע על הבית, מה שקורה איתי. אחרי הפסד אני לא יכול לראות אף אחד, וזה לא נעשה קל עם השנים. לוקח לי יומיים לצאת מזה. הרצון להיות הכי טוב גובל כבר באי שפיות, וגלי אומרת שזה מחמיר. מגיע לה שאפו".

הפלייאוף הגורלי ביום שישי מול היריבה הגדולה כמעט הסתיים בהפסד. הפועל נראתה כאילו תפספס עוד אליפות בסדרה הבלתי נגמרת של הפסדי האליפות מתחילת העשור. אחרי רבע שעה בפיגור עלה מימון למגרש, והבין שהכל בידיים שלו.

"הכניסה שלי למשחק הייתה הדרגתית. לקח לי זמן להעיר את החברים שלי, אבל אחרי ששלוש הזריקות הראשונות שלי נכנסו הבנתי שאנחנו חוזרים", הוא נזכר. "פתאום, אחרי שכבר הובלנו בארבע, נכנסנו לדקות נוראיות. היה לי חושך בעיניים. החמצנו פנדלים ומתפרצות ומכבי חזרו משומקום. זה היה תסריט של הוליווד. פה היה לנו הכי קל להישבר. התחלנו את ההארכה אפילו בחסרון מספרי, אבל מכבי לא עשו גול ואבישי הבקיע. הרגשתי את שפת הגוף שלנו. לא יכולנו להפסיד במשחק ההוא".

-ואז מה?
"בויאן עצר פנדל של פיליפ מריאן ממכבי, ואז סער ואני מתחבקים. בית משוגעים מסביב. כל השחקנים עלינו, והאוהדים. אי אפשר להבין את זה. יש לי צמרמורת, עור ברווז בכל הגוף עכשיו".

-ואיך אתה מתייחס למי שמסתכלים על השעון ושואלים'מתי הוא פורש?'
" אני רואה שחקנים שמסוגלים לצחוק אחרי הפסד. זה דור אחר, לא הדור שלי. הם לוקחים את הדברים אחרת. אצלי זה יהיה עד הרגע האחרון. אנשים ברחוב יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל עיתונאים צריכים לכבד. לבוא לפני הגמר ולהגיד לי'תפרוש, אתה לא מועיל'? יש לי ביקורת עצמית הכי מחמירה שיש, אני יודע מתי אני טוב ומתי אני חרא. עשיתי פה כל תואר אפשרי. מה בוער להם לראות אותי הולך?".

-ומי יחליף אותך?
"הילדים שגדלים במועדון. אימנתי בעצמי את אבישי ואת רוב הצעירים בקבוצה. אני מכין קרקע בשלה, אבל אני לא יודע אם אני רוצה בעצמי לאמן, למרות שיש לי תעודה. אני רואה מה סער עובר. את הלחצים. אני רואה מה קורה פה לשחקנים גדולים, לא רק בכדוריד, שהפכו להיות מאמנים והתרסקו. את כל הקריירה שלהם כשחקנים שכחו להם. לא רוצה להיות כמוהם".

-העונה הבאה תהיה האחרונה שלך?
"אני מעריך שזו העונה האחרונה. יש לי עוד שיא אחד להשלים, להבקיע 22 שערים, שבגילי זה יכול להיות ארבעה-חמישה משחקים. אני יכול לתרום עוד שנה לפחות אבל אני לא רוצה לגרור את זה".

-ואיך יהיו החיים שלך בלי כדוריד?
"זה מפחיד אותי. אני אשאר תמיד בסביבה, אבל בגלל זה נכנסתי לעסק החדש, לייצר המשכיות. שעה אחת אני לא יכול לנוח. לא יכול להרשות לעצמי. מאז שהשתחררתי מהצבא רק עבדתי. עשיתי טיול משפחתי אחד, 20 יום לארה"ב, וגם זה רק לפני שנתיים. לא עשיתי שום דבר בחיים שלי חוץ מכדוריד. אשתי דאגה פה לכל. הכדוריד נתן לי את הדרך, את הכיוון, פתח לי דלתות. זה ריגוש שעומד להיגמר והוא מפחיד אותי, כי אני יודע ששום דבר לא ישתווה לזה. אבל אני יכול להגיד שעשיתי את המרב".

קרדיט: אביעד פוהורילס  nrg.co.il