עובדי הקבלן – שק האגרוף של הממשל הקפיטליסטי

אנו, המורגלים במאבקי כוח, באיומי שביתות ובאזהרות לגבי נזקיהן למשק הישראלי, לא אמורים להיות מופתעים מן ההפחדות בנוגע לתוצאותיהן של השביתות. יחד עם זה אנו בהחלט אמורים להתקומם כנגד התגובות של חלק מן המעורבים בתופעה המגדילה את הפערים בחברה גם על ידי ריבוי המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים ולמרות זאת מצויות מתחת לקו העוני. שרגא ברוש, נשיא לשכת התאום של הארגונים הכלכליים טוען, שהחלטתו של בית הדין לעבודה תביא לכאוס ולנזקים לכלל המשק.

במשרד האוצר טוענים שההסתדרות משתמשת בכלי השביתה בצורה צינית מתוך אינטרסים לא ענייניים על חשבון פגיעה בתושבים ובמשק. אבל מה יותר ציני מהתחמקותו של האוצר מפתרון לבעיה? מה יותר ציני מקביעתם של ארגוני מעסיקים בדבר נזקים למשק - האם העסקת תושבים בתנאי עבדות אינה פגיעה ממשית בחברה שלנו?

אין לרחם ואין להירתע לנוכח דמעות התנין של האוצר ושל ארגוני המעסיקים. הראשון הוא היצרן והשני הוא התוצר של השלטון הקפיטליסטי הפועל ללא הרף למען העשרת המעטים, על חשבון כיסיהם המצומקים של הרוב הגדול בחברה הישראלית, המתפוררת לנגד עינינו. אין לרחם עליהם שהרי הפגיעה במשק עליה הם מדברים ועימה הם מאיימים, אינה אלא הפגיעה האפשרית בכיסיהם הגדושים של אילי ההון והטייקונים שבעזרתה ותמיכתה של הממשלה, פועלים לרמיסת כל דבר או עניין הנוגד את האינטרס הכלכלי הצר שלהם.

עובדי הקבלן במקרה זה, מצטרפים לשכבות נוספות בחברה, הסופגים את מהלומות הברזל של השלטון, כקבוצה שקל ופשוט להכות בה ללא רחמים, בעיקר בשל היותה בלתי מאורגנת.  לכן, השבתת המשק - כאקט של הזדהות מאורגנת אל מול פשיעת הממשלה כנגד מי שמבקשים להתפרנס ולחיות בכבוד בארץ הזו - הינה נכונה ואף הכרחית מצידם של כל אלה המבינים שרק בכוח (השביתה) ניתן, אולי, להפוך את מחדליהם של המושכים בחוטים במסדרונות השלטון, לרעים פחות.