פתאום, הכסא המרופד מתנדנד...

מחאת האוהלים אינה אלא סימפטום ראשון למהפכה החברתית הנראית כקורמת עור וגידים בישראל. זו מהפכה ההולכת ומתעצמת מידי יום, מידי שעה, באזורים רבים בארץ – אולי רבים מידי. למרות הניסיונות להצביע על שוכני המאהלים כעל מפגינים פוליטיים המופעלים על ידי קומץ של שמאלנים המבקשים לנגח את הימין השולט, ניתן כבר להבין שמדובר במחאה גורפת, חוצת אידיאולוגיה פוליטית המצטיינת בארגון מופתי למרות העדר הנהגה נבחרת. זהו קול המהפכה. אלו קולותיהם של האלפים המבינים לפתע שבכוחם באמת להשפיע; שדעתם ומחאתם לא יכולים יותר שלא להישמע ולא להיחשב.

המחאה כאמור, רבה. מספר המפגינים מכל גווני הקשת הפוליטית, הולך וגדל. המזדהים עימם מהווים נפח מכובד מכלל תושבי המדינה, אם לשפוט על פי רחשי הרחוב ושיחות הסלון. אמצעי התקשורת נרתמים למאבק כמעט באופן מלא ובלי להסתיר את הזדהותם עימו. כך, על פי כמות הסיקורים ומיקומם הבולט בכל המדיה הכתובה והאלקטרונית. התחושה היא של התפשטות מגיפה מדבקת. מגיפה שבבסיסה נגיף אמיתי ומשותף אחד – חוסר שביעות הרצון מן השלטון. אלו הם חסרי הדיור, אלה הם המתמחים בבתי החולים, ואלה הם האלפים הרבים הזועקים את כאבם העמוק בראותם את הפערים הצורמים בחברה הישראלית.

הפעם, המחאה אינה דומה לשביתות העבר של מפעלים או של סקטור זה או אחר במשק הישראלי. הפעם מדובר בהרבה יותר – בתיעוב המנהיגות התורמת בהתמדה למצבם הנוכחי של המתקוממים ולמצב רוחם. הפעם, המחאה נראית רצינית. הפעם היא עלולה להוות סכנה עבור הנבחרים הרגילים לפזר הבטחות ללא כיסוי ולמכור לוקשים. הפעם, היא בדרכה להרעיד את האדמה. במיוחד זו של הפוליטיקאים הפועלים בעיקר ממניעים אינטרסנטיים ואישיים. הפעם, כיסאם המרופד, מתחיל להתנדנד...