להיות הנשימה.

להיות הנשימה. לתת לאנרגיות כחולות מהאדמה להיכנס אל תוך צינור הנפש, להפיג קצת מהגודש של כל ההמולה שבין העיניים, שמסביב ללב, שבתוך הריאות, שהרבה אחרי השפיות. מערבולת של חושים שאפשר לתפוס על סף הקצה של התהום, לרגע אחד יחיד של חסד.

לפעמים אני מרגישה שאני נחנקת. אלו רגעים בהם הבדידות מעוורת אותי, מכווצת אותי להיות נקודה שחורה באופק. כל הפחדים כולם מכתרים את ראשי כמו סערת רוחות שהודפת את פניי, בשריקותיהן בזות לי הרוחות, מכערות את היותי.

הלחץ, המהירות שבה הכל צריך לקרות, תמיד במרוץ מטורף אחר הלא נודע, כאילו קול רועם בי בתוכי להשיג עוד ועוד ועוד- ואין זה ברור לי את מה. אפשר לחיות עם חוסר הוודאות הזו, עם חוסר היכולת להבין את המה ואת האיך, אבל אי ידיעת הלמה, היא שמשספת בגופי כתער חד בנבכי נפשי, מדירה מעלי אמונה, שוללת ממני תשוקה. חוסר היכולת לעצור את זה, לעצור, לעצור, לעצור רגע, להפיג את העצב מהעיניים שלי, להסדיר את המחשבה אל קו השפיות, רגע לפני שכל הקירות מתמוטטים כלפי פנים- כי הקירות האלה פועלים מעצמם מכוח האינרציה בחסות אוטונומית חסרת מנגנון ופשר, כי אין שרירים חזקים מספיק ואין חוסן עז דיו בשעת התפוררות, שיכולים להחזיק את הפחד בפנים. וכך אני נסדקת ונבנית בין הקירות שלי, מתנגשת ונרפית, מתרסקת ומתרחקת, מתמסרת ונזנחת, וחוזר חלילה.

עד כלות הסערה אני בוחרת לגעוש בתוכה, למענה, מתוקף יצר ההרס האנושי שאלמלא הוא, היה המוות מנוצח. כי יש שעות שאני קטנה מלהכיל ואני נותנת לתחושה הזו לנצח אותי כי זה מתוק לי לסיים שם, בזוית החדה הזו, כי מאסתי במלחמה המיותרת שנכפתה עלי, שלא תהיה לה התרה לעולם, להפסיד זו הדרך שלי לנצח. ורק ברגעי חסד מצליחה למצוא את עצמי רצה ומובילה אחרי את עדר כל הפליטים הנדכאים, או טוב מכך- טובעת ונעלמת אל בין האבנים, קטנה ואפורה כמותן, כמעט מושלמת ביכולת שלי להתערבב ביניהן כאילו אחת משלהם אני, כמו נולדתי שם ונאלמתי שם דום עמן במשך כל חיינו, עד כדי אין מי שיוכל לזהות שהייתי פעם, בת אדם.

מה קיים אם אי אפשר להרגיש את המגע, אם האש היחידה אינה בוערת אלא שורפת, כשהטעם המתוק הופך חסר טעם, כשהאדמה מתרחקת מהגוף והטבע המבוהל אינו מסוגל להשתיק את הקולות הרועמים, כשאפילו האגרוף הקמוץ הפך חלש ורפוי, זה הזמן שבו הכל מתחיל להתמוטט, כאילו דווקא האיש הרזה ביותר בעולם ולא הבריון האכזר וחסר המורא, הצליח לשלוף את האבן הכי תחתונה והכי קטנה ממגדל האבנים ולמוטט את כל העולם, זו העת שבה צריך באמת להתחיל לדאוג, אני בוחרת באפשרות הקלה יותר, ומתחילה להתייאש.

בחסות ערפול אובדן האחיזה מותר להמציא אינסוף תירוצים לחוסר הצלחה. מי שיכולה לדמם בלי הפסקה היא פוגעת באיזון הדקיק של הצביעות, מזהמת את האוזון, מסוכנת לסביבה, אי אפשר לדעת מי יהיה הקורבן הבא שתבלע, שיגיע עם ליל בעקבות שובל הריח שיפזר הפתיון שתציב בעורמה על מפתן חלונה. אם יש בכך נחמה, הרי שאף אחד גם לא ידע להזהיר אותה מעצמה.

להיות הנשימה. לדעת להרגיש את השקט בין נימי הדם הרותח עד זוב, עד שוב, עד אין. להצליח להרפות מכל הפחד שנוטף מקצות האצבעות הרועדות אל האדמה ההולכת ומתפקעת מכל מה שאנחנו מעוללים לה. לתת לעצמך להיסדק, להתנגן, להתרגש, להתנשף, להתגלגל מצחוק בתוך הלב, להגיע לקצה היכולת להכיל את הרגע, ולהרפות.

מדריך אחד אמר לי פעם שאם אהיה ממש בשקט אוכל לשמוע את החמצן שנכנס אלי. לפעמים אני מדמיינת אותו מחלחל אל גופי אט אט, נושף בתוכי כמו קיטור שמבקש לנקות את האבק והלכלוך, לוחש כשפים, עושה בי כבשלו, נושב בלהט משחרר כזה, כמו סערת הרוחות המשוגעת ההיא, שיש לה את אותו הכוח לבנות כמו גם להרוס. אפשר לעשות אהבה עם הרוחות. בשביל זה צריך ראשית לעצור ולהקשיב להן. צריך להתאמץ לשם כך; הן לוחשות בשקט, מאלצות אותך להתרכז בכל מאודך להצליח להבדיל קול מרעש, להאזין עמוקות לדיבורן המהדהד ומרפרף בך כאילו היה רק קול חוזר מהרקע, הזיית רפאים של דמיון שהתפרע, חזיון תעתועים מהתל בשפיותך. אבל הן שם בפנים והן לוחשות לך סיפור יפה כל כך, שזה משתלם להקשיב לו למרות שכואב לך כל כך, כי תוך כדי הן מכות בך חזק מבפנים, לא מתוך רוע, אלא מעצם היותן.

כשנגמר לי האוויר, מתחילה בי הרוח.
לכמה רגעים אני נרפאת.