09.02.11 / 20:35
דב צור,הוא אחד מראשי הערים שמובילים את המאבק נגד העברת ניהול משק המים בישראל מידי העיריות לידי תאגידי מים עירוניים.
דב צור, שמוביל את המאבק נגד העברת ניהול משק המים בישראל מידי העיריות לידי תאגידי מים עירוניים אומר כי הפער בין התאגיד העירוני לבין מחלקת המים העירונית הוא גדול במיוחד - משום שתאגיד המים בראשון לציון הוא אחד משני התאגידים היחידים בישראל שמרוויח כסף.
תאגידי המים נמצאים אמנם בבעלות העיריות, התאגידים גם שילמו לעיריות בעבור העברת צנרת המים מהעירייה אליהם, והעיריות גם ממנות את חברי הדירקטוריון (באישור המפקח - רשות המים), אבל בכל זאת אין דין תאגיד עירוני כדין מחלקת מים עירונית.
בעידן הקודם, לפני שהוקם תאגיד המים, צור היה לוקח את הרווח הזה לקופת העירייה ועושה עמו ככל העולה על רוחו. בעידן החדש, הרווח נמצא בתוך קופת התאגיד - ולא ניתן לחלצו משם. כלומר, ניתן, אבל זה עולה כסף.
אם צור ירצה למשוך את הרווח מקופת התאגיד בצורה של דיווידנד, הוא ייאלץ לשלם על כך מס - שיזרום היישר לקופת האוצר. מכיוון שלצור חבל לשלם מס סתם כך, הוא הציע במקום זאת להוריד את מחיר המים לתושבי ראשון לציון - וכך לאפס את הרווח של התאגיד.
אלא שהמפקח, רשות המים, התנגד. מדוע? מפני שהמפקח רואה את מחיר המים של כל הרשויות בישראל לנגד עיניו, והוא כבול להחלטה של הכנסת כי מחיר המים בישראל יהיה זהה בכל רחבי המדינה.
ההחלטה הזו של הכנסת היא החלטה חברתית, אבל היא אינה נכונה כלכלית. בפועל, מים בירושלים ההררית יקרים הרבה יותר ממים בראשון לציון השטוחה, החולית והמבוססת על הרבה מאוד מגדלי מגורים גבוהים.
עם זאת, כדי לוודא שתושבי ירושלים לא ישלמו מחיר מים גבוה מזה של תושבי מישור החוף, נקבעה מערכת מורכבת מאוד של 
התקזזות בין תאגידי המים ברחבי המדינה - תאגידים עשירים מסבסדים תאגידים עניים, כאשר הסבסוד נעשה דרך מערכת המחירים שבהם תאגידי המים רוכשים את המים שלהם ממונופול המים מקורות.
אין תמה שצור רותח על כך שהקימו לו תאגיד מים. רק שזאת אינה הסיבה היחידה לכך שהוא כועס. סיבה נוספת היא אובדן השליטה שלו על מחיר המים בעיר - ובעיקר מחיר המים לעצמו.
עד הקמתם של תאגידי המים, הרשויות המקומיות הן שמכרו את המים לעצמן - לשימושים של מבני ציבור (כמו בתי ספר) ולגינון ציבורי. באופן לא מפתיע, הרשויות נהגו למכור את המים לעצמן באותו מחיר שאותו הן שילמו למקורות - אף שבעליל יש עלות גבוהה להובלת המים בעיר.
התוצאה היתה שבמשך שנים הרשויות נהנו ממחירי מים נמוכים, שאותם מימנו בפועל התושבים - התושבים סיבסדו את הרשויות בתעריף המים ששילמו.
הסבסוד הצולב הזה התהפך עתה - עם שינוי מבנה התעריפים מחיר המים לרשויות זינק לתעריף הגבוה ביותר, וכיום הרשויות הן אלה שמסבסדות את הציבור בתעריף המים שהן משלמות. מבחינתן של הרשויות מדובר במכה כלכלית קשה, והיא יכולה להסביר את קול הזעקה שעלה מהן.
רק שהזעקה הזו לא עומדת להועיל לציבור - אם תתקבל עמדת הרשויות, ותעריף המים לרשויות יפחת, מישהו אחר יצטרך לשלם יותר על המים שלו. סביר להניח שזה יהיה הציבור.
זה אינו התחום היחיד שבו יש התנגשות בין האינטרס של הרשויות המקומיות והאינטרס של התושבים שלהן בנוגע למחיר המים.
תעריף המים הקודם לא כלל בתוכו רכיב הון, ולכן הרשויות המקומיות התקשו לממן את ההשקעות ההוניות הנדרשות בהקמת צנרת מים וביוב, ותחזוקה שלה.
כפתרון, הן הטילו את העלות על התושבים - אלה מימנו בפועל את ההשקעות בצנרת באמצעות היטלי המים והביוב ששילמו, כאשר בנו את דירתם.
מאחר שהיטל המים והביוב משולם באופן חד-פעמי, עם הקמתה של דירה חדשה, אף אחד לא שיקלל זאת לתוך מחיר המים. שקלול כזה היה מלמד כי מחיר המים והביוב היה בפועל גבוה ב-50% מהמחיר שהתושבים ראו לנגד עיניהם.
שקלול כזה גם היה מעמיד את התושבים במעמד של הבעלים של צנרת המים והביוב של עירם.
עם זאת, כאשר הוקמו תאגידי המים - ובניסיון לשכנע את הרשויות להסכים להקמת התאגידים - היו אלה דווקא הרשויות שהוגדרו כבעלים של הצנרת. תאגידי המים קנו מהרשויות את הצנרת, בתמורה למניות ולהלוואות בעלים.
את החזר ההלוואות גילגלו אל תוך תעריף המים. כלומר, התושבים, שמלכתחילה מימנו מכיסם את בניית הצנרת, מממנים את אותה הצנרת פעם נוספת באמצעות תעריף המים שהם משלמים.
ואם להוסיף חטא על פשע - גם בתעריף החדש, שכולל בתוכו כבר עלויות הון ועלויות החזר הלוואות בעבור רכישת הצנרת, לא בוטלו היטלי המים והביוב. בעלי דירות חדשות ממשיכים לשלם אותם.
קרדיט: מירב ארלוזורוב
