סיכון אקטיבי או פאסיבי? אתגר חיסוני הקורונה מהזווית של הפסיכולוגיה החברתית

מחודש פברואר 2020 חיינו סובבים במידה רבה סביב ההתמודדות עם וירוס הקורונה. מהר מאד התברר שזו איננה רק בעיה רפואית, אך ההתמודדות מחייבת התייחסות למגוון היבטים חברתיים, כאשר רבים מהם מערבים תהליכי קבלת החלטות. את הפסיכולוגים החברתיים והחוקרים בתחום של קבלת החלטות  באוניברסיטת בן גוריון בנגב מעניין להבין כיצד הציבור הרחב תופס את הסיכון מנגיף הקורונה, מתגונן מפני הנגיף, מחליט אם להתחסן נגדו או מאמץ תיאוריות קונספירציה בקשר לנגיף ולחיסונים שפותחו.

במעבדה לפסיכולוגיה חברתית בהקשרים חברתיים של פרופ' יואלה ברבי-מאייר חוקרים תפיסה ונטילת סיכונים. המחקר עוסק בשני סוגי סיכון: "סיכונים אקטיביים" שהם סיכונים שנוצרים כתוצאה מעשייה, למשל נהיגה אחרי שתיית אלכוהול, קפיצת בנג'י, קניית מניות מסוכנות או בהקשר של קורונה, השתתפות באירוע מרובה משתתפים בחלל סגור; והסוג השני - "סיכונים פאסיביים" שהם סיכונים שנוצרים עקב אי עשייה, כמו למשל אי-ביצוע של בדיקה רפואית תקופתית, הימנעות מחסכון לפנסיה או אי-רכישה של ביטוח בריאות לנסיעה לחו"ל. בהקשר של קורונה, אפשר להזכיר אי עטיית מסכה.

שני סוגי הסיכון מובחנים אחד מהשני. בעוד סיכון אקטיבי נמצא במתאם לנטייה לחפש ריגושים ותפיסת זמן הווה, הנטייה לסיכון פסיבי נמצאת במתאם עם הנטייה להימנעות ולדחיינות ותפיסת זמן עתיד. תפיסת סיכונים היא נושא שנחקר רבות בהקשר לחיסונים. חיסונים מאז ומתמיד מעוררים חששות. במקרה של החיסון לקורונה, החששות עלולות אף לגבור. חיסוני הקורונה משתמשים ב- mRNA, צורת חיסון חדשה שעלולה להביא לכך שהסיכון בחיסון ייתפס כגבוה יותר מהסיכון הנתפס מחיסונים ותיקים ומוכרים יותר, למשל החיסון לשפעת.

יתרה מכך, הסיכון שאליו ייחשף הציבור שיבחר לא להתחסן בקורונה הוא סיכון פסיבי, בעוד ההתחסנות נתפסת כסיכון אקטיבי. מחקרים מצאו כי תוצאות שליליות כתוצאה מעשייה נתפסות כחמורות יותר מתוצאות שליליות כתוצאה מאי עשייה. הטיה זו עלולה לגרום לכך שאנשים יימנעו מלהתחסן. הדבר עלול להיות מכשול שימנע מחלק מהציבור לפנות לקבלת חיסונים.

גורמים פסיכולוגיים יכולים לשחק תפקיד מרכזי בהמנעות. למשל, גורם חשוב יכול להיות הצורך הנפשי של אחדים להיות שונה מכולם ולדחות את הדעה הרווחת, והסלידה מהתחושה שמובלים כעדר כבשים על ידי בעלי השררה. המנעות יכולה גם לנבוע מיחס חשדני לרשויות, לתקשורת, מתחושת ניכור ביחס לחברה הכללית ולמוסדותיה. 

תחושת הניכור ורצון בעצמאות משמשים קרקע פורה לפיתוח אמונות קונספירטיביות, כשתוכנן למעשה פחות משנה למחזיקים בהם מאשר היכולת להצביע על פרשנות אחרת ושלילית למציאות, ושתואמת יותר את הילך המחשבה שלהם. במקרים כאלה, מצפה בביקורתיות קפדנית לגבי השיח המקובל, לצד נאיביות וסלחנות לחוסר התמיכה לנרטיב מתחרה. במקרים קיצוניים מביאות מחשבות כאלה לדחיית הקונצנזוס הדמוקרטי ואפילו לאלימות.

ההחלטה להתחסן (כמו גם לעטות מסכה, לשמור על בידוד או למלא אחר הוראות הסגר) דומה למה שנקרא בפסיכולוגיה חברתית ובכלכלה "דילמה חברתית" –  מצב בו אנשים צריכים להחליט אם להתנהג באופן שמקדם את האינטרס האישי שלהם (למשל, לנסוע בנוחות במכוניתם הפרטית ולא בתחבורה ציבורית) למרות שזה עלול לפגוע בחברה כולה (גורם לפקקים ולזיהום אוויר). לקבלת חיסון לקורונה אין בהכרח רווח אישי ברור ומידי, בעיקר למי שלא נמצא קבוצת סיכון, אבל יש להתנהגות זו רווח קולקטיבי מאד ברור – אם כולם יתחסנו וישמרו על ההנחיות, כולם ירוויחו, כי התפשטות המגפה תיעצר.

במחקר במעבדה של פרופ' טל אייל, נמצא כי אחד הגורמים שמעודדים התנהגות לטובת הכלל, גם על חשבון אינטרס אישי, הוא רגש חיובי. חשיבה על גאווה (רגש חברתי ומוסרי) גרמה לנבדקים לשתף פעולה בדילמה חברתית יותר מאשר חשיבה על הנאה (רגש בסיסי, הדוניסטי). במחקר שנערך לאחרונה במעבדה, במסגרת דוקטורט של שקד שוסטר, נמצא שרגשות חיוביים שונים קשורים גם להתנהגות של רמאות בהקשר של הקורונה- אנשים שפטו התנהגות שקרית כדי לקבל הטבות בתקופת הקורונה (למשל, קבלת בדיקה בתקופה בה לא אושרו בדיקות לכולם) כפחות חמורה וכמעוררת יותר גאווה כאשר היא נעשתה לטובת אדם אחר (למשל, אח/ות) מאשר לטובת האדם עצמו. לאור תוצאות מחקרים אלה, יתכן כי עידוד אנשים לחשוב על רגשות חברתיים שהם עתידיים לחוש (כמו גאווה) יגדיל את הנטייה להתנהג באופן שתורם לכלל גם בהקשר הקורונה, כמו שמירה על הנחיות הריחוק החברתי והתחסנות. 

לבסוף, מעבר לסביבה החברתית המיידית, גם לאקלים התרבותי יש השפעה חזקה על העמדות כלפי גורמי איום חיצוניים. במחקר שנערך במעבדה של ד"ר ניב רגב נמצא כי מידת האמון שהציבור רוחש כלפי ממשלות והאמונה שפעולות מערכתיות כגון סגרים וחיסונים הן פעולות מוצדקות ואפקטיביות, קשורות בקשר הדוק לרווחה הפסיכולוגית. התחזקות של האמונות הללו תורמת לבריאות הנפשית. במקביל, מחקר עדכני מציע שאמון במנהיגים מושפע ממידת המוסריות הנתפסת של מעשיהם. אמון במנהיגים עולה ככל שפעולותיהם נתפסות כפעולות ללא משוא פנים ולטובת הכלל. 

התובנה העולה מקווי מחקר נפרדים אלה מציעה כי ככל שפעולות לעידוד חיסון יתפסו כפעולות לטובת הכלל, כך יגבר האמון בהן ותגבר הנכונות של הציבור להתחסן.