03.03.22 / 08:39
כשאנחנו בתקופות הכי לא ברורות שלנו, חשוב לפעמים לזכור - זאת רק תקופה, וגם היא תעבור
המציאות שלי קיבלה תפנית חדה בימים האחרונים והגיעה לגבהים אחרים שלא צפיתי. 15 קומות ליתר דיוק..
כשהתקשרו אליי ממסעדה חדשה של שף מוכר שעומדת להיפתח בקרוב בנתניה, הציעו לי לנהל את האירוח במסעדה.
לא הייתה לי בעיה עם עניין האירוח, אבל "אני לנהל"? החששות שלי הפכו גבוהים אף יותר כשהבנתי פתאום שברזומה שלי יש רק אנשים שניהלו אותי לבינתיים ואני הייתי בסה"כ ממושמעת.
ועוד דבר מדאיג, הדבר היחידי שאני יודעת לנהל כרגע, וגם בזה יש מקום לשיפור זה את עצמי.
אבל הגעתי למין נקודת מפנה ביני לבין עצמי. יכולתי להגיד כהרגלי "תודה, אבל לא", מנומס ולא לוקח על עצמי עוד עומס שיכול להדאיג אותי. אבל בשנייה אחת של הסתכלות בהירה על המציאות שלי, לא נותר לי אלא להגיד "כן, בטח!". חשבתי לעצמי, "מה כבר יש לי להפסיד?" ומסתבר? שלא הרבה.
קרקעית המציאות שלי לאחרונה הרגישה יותר כמו ארגז של חול טובעני מאשר קרקע. איכשהו בהסתכלות שלי, אני שוב פעם מאחור. כולם מצליחים, לכולם כיף וטוב, כולם מתקדמים כולם מגשימים ורק אני נשארת במקום.
מסתבר שאני לא לבד בתחושה הכללית הזאת שאופפת אותי, היא אופפת הרבה מאיתנו. לאט לאט אני שומעת על עוד חברים ואנשים שמספרים לי בגילוי לב שגם הם הצטרפו למועדון הלקוחות של "התקופה המעפנה שלי". שאליו נכנסים רק אנשים שממוצע השנתיים שלהם הם מקרטעים בלשון המעטה. הקריירה בהקפאה, העובר ושב לא מבשרים טובות, הזוגיות לא מתממשת, הדאגות נוסקות לשמיים ואיכשהו מרפי עצמו הופך לבסטי שלך.
אז דרוש אומץ להודות שאתה לא מי שחשבת שאתה, אבל דרוש עד יותר אומץ לקחת את המישהו הזה שגילית בעצמך ולהוציא אותו לאור. כן, זה לא פשוט לי להודות בחולשות שלי ובקשיים שאני עוברת, כי זה מבאס להודות שזאת המציאות שלי לפעמים. כבר מגיל קטן מלמדים אותנו שמי שמראה חולשות אז כמו בטבע, סופו להיטרף. אבל מה אם היו אומרים לנו מגיל קטן שחולשה זה דבר חולף וכל מה שצריך זה לדעת לטפל בהם? נראה שלפעמים גם אנחנו שוכחים שבסופו של דבר, אנחנו בסך הכל בני אדם ולא זברה באחו. שאם רק נכיר בזה ששום דבר לא קבוע כאן – לא אני, לא אתם וגם לא התקופות הפחות זוהרות בחיינו, אולי נוכל לקחת את החיים האלה בקצת יותר קלילות.
כשנכנסים לשחק בארז חול צריך לזכור שגם תגיע השעה שנצטרך לחזור הביתה ולשטוף את עצמנו מכל החול שנדבק לנו על העור. ככה גם עכשיו, זאת השעה. נגמרו המשחקים, צריך לשטוף מעצמנו את כל החול שנדבק, מתחילים לעשות צעדים.
והיקום? הוא ישלח כבר את ההזדמנויות שיקראו לנו בדרך, לפעמים אפילו מקומה 15. (אולי, בואו נראה..)
ממני אליכם עם המון אהבה.
שניה.
