על פמיניסטיות, סחר בנשים, והחלום של בן גוריון.

כשהייתי בחור צעיר, ירו במישהו שגדל איתנו בשכונה מהילדות, ועם השנים נהפך לעבריין. בכל זאת היה לי עצוב על המוות שלו, למה אהבתי את הבנאדם. אני זוכר שאמרו עליו שהוא בא ממשפחה ענייה ושכונה קשה, ושבגלל זה הוא מצא את עצמו בפשע- בעל כרחו כמו שאומרים.

אבא שלי מאד התעצבן על האמירה הזו. גדלו פה בשכונה עוד כמה אנשים בתנאים לא יותר גרועים משלו, הוא אמר, והם לא יצאו עבריינים. זה לא השכונה ולא בטיח - זה הבן אדם בחר לו בדרך הרע, דרך של תאוות בצע, וחיים קלים.

אבל זה לא חיים זה מוות, אמרתי לאבא שלי, כי ניסיתי להיות שנון.
אתה צודק- הוא אמר. זה באמת לא חיים. זה מוות.
למה נזכרתי בזה כעת?

בשנים האחרונות, בגלל פעילות נמרצת מאד של כל מיני פמיניסטיות וארגוני זכויות אדם, בשיתוף עם משטרת ישראל, חוסלה התופעה של סחר בנשים, ואין עוד נשים בתעשיית המין בישראל שמישהו מכר או קנה, או נשים שמוכרחות לעבוד בזנות כנגד הרצון שלהן.

לא שפעם המצב היה שונה בהרבה. הגיעו לתעשייה הזו בעיקר נשים שרצו להגיע אליה. כאלו שבחרו בבצע כסף. ברווח מהיר. בלי לחשוב על המחיר.  הסעתי במונית לא מעט מהן, ודיברתי עם רבות. תאמינו לי שאני יודע, אבל לא בא לי להתווכח על זה. מה שכן קרה בעקבות המלחמה הזו בסחר בנשים הוא שאמנם נפגעו משלוחי הבנות ממזרח אירופה בעיקר, אבל הביקוש בארץ לא פסק ולא נהיה קטן יותר, ובכדי למלא את הוואקום הזה התחילו קמפיינים בעיתונות ובאינטרנט שמפתים את בנות ישראל לכסף קל.

 

יותר ויותר בנות מתוצרת כחול לבן עובדות בתעשייה הזו. במלונות, בדירות, אצלכם בבית, ובמכונים. אומרים שביאליק ובן גוריון חלמו על זונה עברית ראשונה, אבל כעת אם היו רואים מה הולך, בטח היו קצת מתבאסים על החלום.

בחודשים האחרונים נוסעת איתי קבוע אחת כזאת. צעירה. יפה. חכמה. סטודנטית לעיצוב. אנחנו מדברים בנסיעה. "חמוד" היא אמרה לי פעם אחת, למרות שהיא בקלות יכלה להיות הבת שלי, "אני עובדת בדירה. הגעתי לזה דרך חברה טובה שגם בעסק. במלצרות, או נקיון, לא הייתי יכולה לממן לימודים ומחייה ושכירות והכל, וככה דוקא כן ובגדול. כמה שנים עד סוף התואר ועד שאני אתבסס ואז אני מפסיקה".

וואלאק מה אני אגיד לכם, הכעיס אותי לשמוע אותה.  תמיד היה לי קשה עם העיסוק בזנות וגם עם הגברים שצורכים את השירות הזה, וכואב לי על כל בחורה צעירה שמגיעה  לזה, אפילו שבדרך כלל זה מרצון, אבל כשהשוק מתמלא פתאום בילדות ישראליות, כאלו שיכולות היו להיות הבת שלי, או שלכם, לי אישית זה עוד יותר כואב. כואב על החינוך שהלך לאיבוד, וכואב על זה שבצע כסף הפך פה עבור הרבה אנשים צעירים לדרך חיים. כי כמו שאבא שלי אמר - זה לא חיים. זה מוות. 

בדוגרי לא ככה?