סוכת האבלים על משה סילמן תוקם בבית המשפחה בראשון לציון

כבר משעות הבוקר החלו להתאסף פעילים וחברים קרובים של סילמן בבית החולים, כיוון שהבינו שאלה שעותיו האחרונות. סוכת האבלים תוקם בבית משפחתה של אחותו, בת ציון אלול, בראשון לציון. הפעילים מתכננים לערוך מחר בערב אירוע זיכרון לזכרו של סילמן במקום בו הצית את עצמו, להדליק נרות נשמה ומשם לצעוד לזכרו.

משפחתו של סילמן מסרה, באמצעות חבריו הקרובים, כי "חיי אדם הם קודש ביהדות ובעיני המשפחה. אנו קוראים ומבקשים בכל לשון של בקשה מכל אלה הנתונים במצוקות או במצבים קשים, לא ללכת בדרך שבה נקט משה. המעשה הוא קשה ואינו מקובל על המשפחה. במעשהו של משה הוא ניסה להביע ולזעוק את כאבו ומצוקתו אשר לא נענתה דייה. אנו מבקשים מממשלת ישראל לתת את דעתה על המקרה המצער והמזעזע ולפעול במתן פתרונות הולמים למצוקותיהם של אזרחי ישראל הנזקקים לסיוע בחייהם".

לפני שהצית את עצמו בהפגנה, חילק סילמן למפגינים סביבו ברחוב קפלן בעיר עותקים של מכתב שנפתח במלים "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כלום". עופר, אחיינו של סילמן, סיפר אתמול כי מדובר ב"בן אדם שעבד כל החיים שלו. היתה לו חברה לשינוע. ביטוח לאומי התלבשו עליו והוא נשאר עירום מהמדינה הזו".

אחד ממשתתפי ההפגנה, יונתן סהר, סיפר ל"הארץ" כי עמד לצד האיש בעת שהצית את עצמו: "ראיתי אותו מהצד עם אש ביד, היה נראה כאילו הוא מדליק דפים. שמעתי מישהו צועק 'מה אתה עושה?' הוא שפך על עצמו בקבוק דלק ונדלק מיד. לא ידעתי מה לעשות, הייתי מטר ממנו". יוזם מחאת הקוטג', איציק אלרוב, היה גם הוא עד לאירוע. לדבריו, "בבת אחת פרצה להבה ענקית ועוברים ושבים כיבו את האש באמצעות בקבוקי מים".

חשבונות הבנק עוקלו

משה סילמן נולד בארץ לפני 57 שנה לשרה וישראל. הוא לא נישא מעולם ואין לו ילדים, ועל כן נדחתה שוב ושוב בקשתו לסיוע בדיור ציבורי. במרוצת השנים הוא עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר כמה שנים בארצות הברית, הקים עסק לשליחויות "מיקה שינוע", ולראשונה בחייו הפך יציב כלכלית ונכנס למחויבויות. לקראת סוף שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, נפגע הענף וסילמן העביר את עסקיו לביתו, ברחוב יפת 15 ביפו. בהמשך התברר לו כי אזהרה על חוב קטן של הביטוח הלאומי נשלחה לכתובתו הקודמת, ברחוב יונה הנביא 18 בתל אביב, והוא לא היה מודע אליה.

סילמן עצמו תיאר את נקודת המפנה בחייו בשמונה באוקטובר 2002. אנשי המוסד לביטוח לאומי באו לעסק שלו ועיקלו אחת מארבע המשאיות ששימשה אותו בהובלות הסחורה, בגלל החוב שתפח ל-15 אלף שקלים. הוא אמנם שילם שליש מהחוב כדי להסיר את העיקול, אבל אז נדרש לשלם 1,200 שקלים על הוצאות הגרירה של המשאית. לטענתו, באותה עת המוסד לביטוח לאומי שבת והוא לא הצליח לשחרר את המשאית. השליחויות בוטלו, עסקיו התמוטטו והחובות הלכו ותפחו. חשבונות הבנק שלו, יחד עם החסכונות וביטוח החיים שלו עוקלו, וב-2005 הוא פונה מדירתו ועבר להתגורר עם אמו בבת ים.

קרדיט: רויטל חובל , דן אבן "הארץ"

גם בימי המשבר הזה, סילמן היה נחוש בצדקתו והאמין שבית המשפט יעמוד לצדו. יחד עם אמו שרה, הוא החליט לתבוע את הביטוח הלאומי. השניים טענו שנגרמו לו נזקים של שמונה מיליון שקלים בגלל העיקול ודרשו פיצוי. אלא שכדי להגיש את התביעה, נדרש סילמן לשלם אגרה לבית המשפט. הוא ביקש פטור, אך נענה בשלילה והתביעה נגנזה לבסוף. בביטוח הלאומי טענו אז כי "התביעה מופרכת", ורשם בית המשפט חגי ברנר טען אף הוא ש"סכום התביעה מופרך על פניו וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם לסילמן". ברנר כתב עוד כי "המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת להגשת תביעה מוגזמת על פניה, תוך ניצול העובדה שמבוקש פטור מאגרת התביעה". סילמן ערער על החלטה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם גם הערעור נדחה ב-2010.

בניסיון להישאר עם הראש מעל למים החל סילמן לעבוד כנהג מונית, אך הוא התקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע. בתצהיר שצירף לתביעת הנזיקין שהגיש, הוא כתב כי ב-2007 הרוויח בסך הכל 4,150 שקלים, ובשליש הראשון של 2008 5,525 שקלים בלבד, וצירף לכך אסמכתאות. עם הידרדרות מצבו הכלכלי שוב, חשבון הבנק שלו עוקל ועמו כל חסכונותיו, לרבות תוכניות החיסכון וביטוח החיים. מכל רכושו נותרה המונית הישנה. חובותיו נאמדו כעת כבר במאות אלפי שקלים.

לא יגיע שוב לרחוב

קרדיט: 

צילום׃   פייסבוק, חדשות 2