״דקה דומיה

לזכר חיוך תמים, שאל מול המוות גווע
לזכר עינים רכות, שכבו למראה הזוועה
לזכר צמות עדינות, שגולחו ללא רחמים
לזכר צוואר ענוג, שנכפך מאימת הדמים
לזכר ידיים חיוורות, שלמדו לבקש מזון
לזכר רגלים דקות, שקרסו תחתיהן מרזון
לזכר הגוף הפעוט, שצומק וחלה ועונה
לזכר הלב הקטן, שנחרד מעוצמת השנאה
לזכר הדם הצעיר, הדם שהפקר היה
לזכר ילדה יהודיה
דקה דומיה.״ (חנה ניר)

יקיריי,
ניצולי השואה שמכבדים אותנו הערב בנוכחותם,
מדליקי המשואות,
הרב שלמה לוי
חברי למועצת העיר,
תלמידות ותלמידים,
קהל נכבד,
יום הזיכרון לשואה ולגבורה עומד השנה בסימן סיפורו של היחיד בשואה.
אותם יחידים שהיום אנו עומדים להם דקה דומיה, כמילותיה של חנה ניר, עימן פתחתי את דבריי.


יחיד, ועוד יחיד, ועוד יחיד, שהיו לששת מיליון.
"לא שישה מיליון יהודים נרצחו, אלא שש מיליון רציחות היו, ובכל פעם נרצח יהודי". כך אמר הבֶּל הרצברג, ניצול מחנה ברגן-בלזן.
הם כולם היו אנשים, יחידים במינם.
גברים ונשים בעלי שמות, שאיפות, אהבות
כל אחד מהם נשא עימו את סיפור עברו ומורשת קהילתו, את הווייתו ורוח משפחתו.
כל אחד מהם– עולם ומלואו שהיה ואיננו. שנמחה מעל פני האדמה באכזריות נטולת רחמים, רק משום שהיה יהודי.

ניצולים יקרים,
הניסיון של הצורר הנאצי נכשל.
הוא נכשל בזכותכם.

כפי שכתב צבי המאירי, ניצול אושוויץ, בטקסט המרגש שלו, "מכתב לגיהנום", ״עברו מאז 42 שנים ואני כל הזמן הזה לא יכולתי להתגבר על התחושה שייסרה אותי, למה לא התקוממתי? התביישתי בפני הבנים שלי וכמעט שלא סיפרתי להם על הקורות אותי שם, בפלנטה האחרת, מפני שנתתי שיובילוני כצאן לטבח. והנה דווקא הנכדים שלי, כולם תוצרת ישראל, עזרו לי להבין. אני כן התקוממתי, כן לחמתי בכם, מפני שרציתם שאמות שם, שתוכלו לפזר את האפר שלי יחד עם אפרם של המיליונים הרבים בשדות אושוויץ. אבל אני לא נכנעתי לכם. ועכשיו יש המשך ועתיד. נכדתי עברה בשערים המקוללים של אושוויץ, נערה גאה, חברת המשלחת מישראל תחת דגל ישראל ושם בגיא ההריגה שרו את ההמנון של מדינת ישראל. ובכן לא הלכתי כצאן לטבח, אלא נאבקתי, מרדתי והמשכתי. על כך הייתה מלחמה בינינו. ואני זה שניצחתי.״

ניצולים יקרים,
אתם אלו שניצחתם.

אבל החובה שלנו היא להפיח משמעות בניצחון שלכם.

לחובה הזאת יש בימינו משמעות ברורה: מאבק בלתי מתפשר במכחישי השואה לסוגיהם : דוברי נשיאים , פרופסורים לרוע או סתם שונאי ישראל . נמשיך להיאבק באנטישמיות ובשנאת האדם באשר הן, ולא ניתן לזרעיהן לשוב ולנבוט.

אך השנה נוספה לה משמעות נוספת. החובה המוסרית, דווקא של עמנו מכל העמים, לא לעמוד מנגד ולאפשר לרשע להרים שוב את ראשו ולהסיט את המבט.

לא נוכל לשכוח לעולם את דממת העולם מול הטבח בעמינו , את בריחת המעצמות בנות בריתנו מהאחריות להצלת ילדי העם היהודי, מסיפור הספינה סנט לואיס המתדפקת עד כלות על דלתות נמלי קובה וארה"ב ולבסוף שבה לאירופה לכיליון.

והנה, ק"מ ספורים מגבולנו הבטוח, בסוריה ממיתים ילדים בגז. פעם נוספת. למעלה מחצי מיליון בני אדם נרצחו בשנים האחרונות ומאות נרצחים מידי יום ביומו. אז טענו אומות העולם כי לא ידעו את גודל הזוועה, 72 שנים חלפו, והאירועים משודרים כמעט בשידור חי – אך האדישות, אותה אדישות.

גם אם נבדיל אלפי הבדלות בין השואה לסוריה , אי- התעלמות מהטבח בסוריה הוא האחריות של הדור שלי , הדור שלנו . לא נוכל להפנות מבט הצידה בלי לקיים את החובה המוסרית שהטילו עלינו זוועות השואה . כשם שנמשיך לזעוק את הצעקה הכתובה על המצבה הזו : "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו" , כך חובתינו שלנו לזעוק את זעקתם המרה של ילדי חלב , חומס ,דמשק, מוכי הגז מיד שליט אכזר . כי חשבנו שהעולם כבר למד משהו על השמדה בגז מהניסיון הנורא שלנו . אך לא . לנו אין את היכולת לשלוח 59 טומהוקים לעבר שדה תעופה סורי. אבל לפתוח את לבנו וזרועותינו זו חובה וזה הלקח .

אני קורא לממשלת ישראל למהר ולקבל החלטה להציל את ילדי סוריה והעיר ראשון לציון תהיה הראשונה להיחלץ לפני המחנה לסייע להם ולקלוט מהם .מדוע - כדי שסנט לואיס לא תחזור . למה- כי רק כך נוכל להיישיר מבט אל מצפונינו ולומר : הלקח נלמד .

בנימה אישית

משפחתו של אבי, זכרונו לברכה, שחיה בעיירה בצפון הונגריה ערב השואה מנתה כדלקמן : שני הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות, סבא, שלושה דודים מצד סבי, גם הם נשואים, חמישה דודים מצד סבתא, מעל עשרים בני דודים, כשלושים חברים לכיתה ולתלמוד תורה. לכאורה שושלת משפחתית רגילה.

משפחתו של אבי בתום השואה, עת הגיע לארץ ישראל לא מנתה איש. אין. ריק. דף נקי . אין יותר משפחה.



לפני מספר חודשים ביקרתי בעיר התאומה שלנו בהונגריה, דברצן, מרחק 150 ק"מ מהעיירה שאטור אוי הי בה התגוררה משפחת אבי. באחד מימי הביקור לקחו אותנו המארחים לראות נוף מדהים בעיר אחרת לא רחוק משם , בה הייתה קהילה יהודית ענפה והסתבר לי שבבית מדרש ששוקם שם אספו במחשב מסמכים אודות הקהילה היהודית בסביבה. ביקשתי לבדוק במחשב אולי יש משהו שקשור למשפחתי. המדריכה האדיבה הקלידה את השם "רוטנשטיין" והמחשב פלט תעודת משלוח .
שם: שמואל רוטנשטיין, בן דב וצביה. היעד: אושוויץ.

הזכר האחרון שנותר ממשפחתו הענפה של אבי, היא תעודת המשלוח של אחיו הבכור, שמואל. תעודת משלוח, כאילו סחורה העבירו שם ולא בני אדם. תעודת משלוח אל המוות.

לכל אחד מכם, בעיקר בני הנוער הנמצאים איתנו, יש משפחות . יש לכם הורים, בדרך כלל גם סבתות וסבים, אחים ואחיות, דודים ודודות , בני דודים ובני דודות, חברים וחברות . בתוך המסגרת הזו, המובנת מאליה, אתם חשים בבית, מוגנים, אהובים. האם הייתם יכולים לתאר את חייכם ללא המסגרת הזו? עתה נסו רגע לעצום את העיניים ולחשוב על מן מצב דמיוני, בלתי נתפס בו כל המשפחה הזו, כל ההגנה ואהבה הזו נעלמת באחת. אתם מסוגלים לחשוב שאין בעולם חלילה וחס אף אחד מיקיריכם .
האם זה משהו שניתן לדמיינו ? לתארו ? להרגישו ?



זוהי הסיטואציה בה היו אבי וניצולי שואה רבים , זו המשמעות המיידית, הנוראה , המפחידה של המילה "שואה".

אנחנו פה כי לא את כולם נוכל להביא לאושוויץ כדי שידעו לא לסלוח. לכן בכל דור ודור חייב כל יהודי להרגיש כאילו הוא הוא ניצול מן התופת , להרגיש ולו לרגע קט את תחושת האובדן המוחלט של משפחה וחברים שחשו וחשים ניצולי השואה כדי שנוכל לדור ודור לקיים את מצוות "לא נסלח", ונזכור כי לא שישה מיליון יהודים נרצחו, אלא אחד ועוד אחד ועוד אחד, כך שש מיליון פעמים

יהי זכרם של הנספים ברוך.

צילום: אבי קקון

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו