נדמה לי שלמרות עושר הרשתות החברתיות, רבים מאתנו נמצאים ב"בדידות חברתית", במיוחד האנשים המבוגרים, שלעיתים קרובות במהדורות החדשות מכנים אותם "קשישים". אני בטוח שמה שמציק להם בעיקר היא הבדידות.

אם כבר יש להם בני משפחה המבקרים אותם, לעתים הביקור הזה נתפס כמשהו מעיק. עוד תיק שצריך לטפל בו, והמבקרים עסוקים בעיקר בעצמם בזמן הביקור.

בכל פעם שאנחנו באים לבקר את חמותי הנמצאת בדיור מוגן, אין מצב שאנחנו מגיעים בידים ריקות ואני לא מתכוון לכיבוד: תמונות, ספרים, ובעיקר פתרון תשבצים זה מה שמעסיק אותה בזמן הביקור.

צר לי לראות מבקרים וקרובי משפחה המגיעים לבקר את יקיריהם ואחרי 2 דקות של "מה נשמע" פונים לעיסוקיהם בעיקר במכשיר הנייד. יקיריהם, אגב , בוהים ונראה שהם ממש כמהים לאיזה שהוא גירוי אינטלקטואלי.

אולי זה לא נוח לנו, אבל במחשבה שנייה - עבור מי אנחנו באים ?

הדברים הללו לא באים חלילה מתוך הטפת מוסר או רצון להיות "מיוחד", או "יחיד במינו". הדברים באים כדי לעורר את המודעות בציבור ולומר כי הדבר אפשרי.

המסר שלי הוא פשוט מאוד: בואו ונחזור אל התקשורת הייתה כאן פעם עם בני האדם ובמיוחד עם האנשים המבוגרים.

כל יום הוא פונציאל ל"יום מעשים טובים" , לא ?

בצילום אני וחמותי היקרה, לובה בנדט בת 90+ פותרים תשבץ.
צולם באחוזת נוה חוף בראשון לציון.
 
יונתן פרנקל
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו